מוטי בן 17, תלמיד תיכון. מרוקאי טהור, עם שרשרת של מגן דוד
שהוא לובש בגאווה (קיבל מתנה מאבא שלו לכבוד בר המצווה) ולרוב
לובש את החולצה הצהובה של בית"ר ירושלים, הוא קנה אותה עם אחיו
הגדול אחרי ה 2:0 נגד חיפה בקרית אליעזר..
בבית הספר הוא מצליח לא רע, מדי פעם תמיד אפשר להעתיק או
להבריז. עם הבנות פחות. בעיקר כי הוא הומו. הניסיון המיני שלו
מסתכם בבר הומואים ערב אחד, ומאז חרדה מתמשכת ממה שגבר עלול
לעולל לגבר אחר בשעת אקסטזה.
ערב אחד הוא הולך בדרך לפגוש חברים שלו. קבעו כולם ביחד לשבת,
לעשות על האש, להביא וודקה ובירות, ויש מצב שאיציק יביא את
הגיטרה, ולאחרונה הוא עובד על שיר של ליאור נרקיס שהם ראו
בהופעה בת"א לא מזמן. הוא פונה שמאלה לגן הציבורי כשהפלאפון
שלו מצלצל. אמא מזכירה את המבחן בגיאוגרפיה ומבקשת שלא יחזור
הביתה מאוחר. זה בסדר, הוא רגיל, אמא תמיד פרנואידית.
הוא כבר שומע את החבר'ה, כשהוא רואה בחור הולך מולו.

ערן שתה יותר מדי היום, והשכונה הזו היא לא שכונה לאדם במצבו.
מכנסי השלושת-רבעי הקרועות בברכיים, נעלי הצבא, החולצה מההופעה
האחרונה של הלהקה שלו (זו המוצלחת יותר, עם השטן המדמם
מהזרוע), ומעיל העור הארוך (כשכל פרטי הלבוש שחורים) לא נחשבו
בדיוק לבגדים של בנאדם בשכונה הזו, והוא ידע שהוא עלול למשוך
תשומת לב שלילית. הוא שנא ערסים, בעיקר את אלו שבשכונה שלו, הם
הכי גרועים. קופים ארורים עם מספר איי קיו כמו מספר הנעליים
שלהם. לא פספסו שום הזדמנות להיטפל ללובש שחורים זה או אחר. גם
שיערו שהגיע כבר לתחילת ישבנו לא מצא חן בעיניהם במיוחד. מה
הוא עושה כאן? הוא לא תכנן לשתות כל כך הרבה, בטח שלא להגיע
למצב הזה. החבר'ה קבעו להיפגש לעל-האש וקצת וודקות, ורמי הביא
את הגיטרה שלו וניגן לכולם את השיר האחרון שהוא למד של
Pantera. היה ערב נחמד, אבל הוא התחבר לבקבוק יותר מדי. הוא
זכר שעליו להגיע הביתה עד 23:00 בשביל להתקשר לטליה, חברתו מזה
ארבעה חודשים. הוא חייך כשחשב עליה, למרות שידע שבטח גם היא...
זה הקשר הראשון האמיתי שלו מאז שהחברה הקודמת שלו בגדה בו
ועזבה אותו. כל החברים זוכרים כמה הוא המשיך להתנהג כרגיל, עד
הלילה ההוא בו אחרי חצי בקבוק וודקה הוא נשבר והתחיל לבכות. עד
היום הוא מקלל את עצמו על הסצינה הזו, הוא לא רצה רחמים, הוא
העדיף את החברים שלו כמו שהם בלי תשומת הלב המיותרת.
הוא נכנס לגן הציבורי שמוביל לביתו, ומחפש מצית. "חרא..." הוא
מסנן לעצמו כשהסיגריה כבר בקצה פיו. המצית כנראה נפלה לו. הוא
מתכוון להתחיל לחפש צדיק שיתרום לו אש, כשהוא רואה בחור הולך
מולו.
ערן נעצר.

שמוליק, דותן וגבריאל צחקו עד השמיים. קל לצחוק אחרי שלושה
בקבוקים. שאר החבר'ה היו שפוכים על הרצפה. רובם אפילו לא
הרגישו את הדריכות של הנעליים. הקבוצה מנתה כשישה איש, והגיעה
מאמצע שום מקום. שרשרות הזהב שהיו לחלק מהם נצנצו בחשיכה.
שמוליק הספיק לראות את דותן חוטף בעיטה לפני שבקבוק זכוכית
נשבר על ראשו. הוא ראה את הדם נוזל על החולצה השחורה, ואיבד את
ההכרה. שבעה מתוך החבר'ה הגיעו לבית חולים באותו לילה. שבוע
לאחר מכן כבר כל ברמן ובעל מכולת ידעו ש"החבר'ה כסחו ת'צורה
לשבעה עובדי שטן שהם מצאו בפארק...פריקים מטונפים..."

ערס טיפוסי. פחד. ערן לא במצב להגן על עצמו במקרה של תגרה, ומה
עוד יש לערס לחפש אצלו חוץ מתגרה? אבל אפילו לנידונים למוות
מגיעה משאלה אחרונה...יש טעם לבקש? מה אכפת לערן, הוא שיכור.
"תגיד אחי, יש לך אש אולי?"
"כן, בבקשה" עונה לו הבחור ומושיט לו מצית זיפו. ערן מדליק את
הסיגריה, לוקח שתי שאיפות, מתכונן להודות לערס שהתגלה לתדהמתו
כחביב, ובמקום זאת מטה לפתע את ראשו הצידה ומתחיל להקיא. חבל,
הוא זכר שאמא שלו שקדה רבות על הצלי ההוא. כשהוא קם, הוא רואה
שהערס עדיין שם. מה לעזאזל?
"הכל בסדר גבר?" הוא שואל כשחיוך על פניו ומציע לו בקבוק
קולה.
"כן...תודה..." ערן ממלמל ולוקח כמה לגימות מן הקולה לפני שהוא
מחזיר לבחור את המצית. עכשיו ערן הבין. הערס הוא זאוס מלך
האלים והקולה היא נקטר אלים שנשלח אליו משמיים. הללויה. הוא
כבר הבין שהערס הזה לא בא בשביל מכות.
"שתית קצת יותר מדי, הא אח שלי? ת'זוכר איפה אתה גר?"
"כן...פה קרוב...תודה" ערן עונה.
"אוקיי, סבבה, תרגיש טוב אח שלי!" הערס אומר, טופח בחיבה על
שכמו של ערן, וממשיך קדימה בשביל.

פריק ממוצע. ולפי הריח שיכור קיבינימט. מוטי לא מבין את החבר'ה
האלה. מה הקטע עם ללבוש שחור כל הזמן? מה זה נותן להם, מה זה
מדים של כת השטן או משהו? הפחיד אותו לחשוב שיש כל כך הרבה
שוחטי חתולים באזור שלו. הוא חשב בפחד על גור החתולים שקיבל
לפני שבועיים.
הוא נעצר. מוטי לא היה מוכן לזה. האמת? הוא נראה די טוב.
"תגיד אחי, יש לך אש אולי?" הוא שואל. מוטי באמת לא שם לב
לסיגריה שנתלתה בקושי מקצוות פיו היבש.
"כן, בבקשה" מוטי אומר ומושיט לו את המצית זיפו שקיבל מתנה
מאחיו הגדול ביום ההולדת האחרון. אצלו במשפחה חינכו תמיד
שאלוקים אוהב עזרה לזולת, ולא היה כתוב שום דין אחר והיה הזולת
הוא פריק. למרות שהוא יכל לנחש מה אלוקים חושב על שחיטת חתולים
לעבודת שטן. בזמן שהושיט לו את המצית, ניסה מוטי לא ללטוש יותר
מדי מבטים אל עבר הצלקות בהן הבחין על ידו של הבחור. בשביל מה
הם צריכים את זה לעזאזל, איזו פוזה מפגרת...ואיזו מן חולצה הוא
לובש? מה יש ללהקות האלו שהלוגואים שלהם חייבים לערב דם
ואלימות?
קול חנק מחזיר אותו ממחשבותיו. הבחור מקיא את נשמתו. כנראה שתה
יותר מדי. ערן מוציא מכיסו בקבוק קולה חצי גמור, ומחכה שהבחור
יסיים את עיסוקיו. כהפריק השיכור התעשט, חייך מוטי והציע לו את
הבקבוק. "הכל בסדר גבר?"
"כן...תודה..." הפירק מצליח למלמל מבין אדי האלכוהול, ושותה
מעט מן הקולה. כזו הבעה של סבל בעיניים...מוטי זיהה את ההבעה,
זו אותה הבעה שהייתה לאבא בעיניים כשסבא ג'קי נפטר. משום מה
מוטי לא הצליח לדמיין את הבחור האומלל שוחט חתול בשביל
להתשחוות לאיזה שד. מוטי שם לב להבעת ההקלה על פניו של הבחור
המתנדנד. הוא כנראה הבין שמכות הוא לא יקבל כבר. הנה הבחור
מחזיר לו את המצית, והנה הוא כבר נראה יותר טוב.
"שתית קצת יותר מדי, הא אח שלי?" מוטי שואל בהבנה. כמה פעמים
יצא לו ללוות חברים שיכורים לביתם. כמעט כמו מספר הפעמים בהם
נאלצו לסחוב אותו חזרה לביתו. "אתה זוכר איפה את הגר?" מוטי
ממשיך בזוכרו חלק מן הדברים שחבריו נוהגים לשכוח אחרי מספיק
טיפות מרות.
"כן...פה קרוב...תודה..."
"אוקיי, סבבה, תרגיש טוב אח שלי!" מוטי אומר, עוקף את הפריק
וממשיך לכיוון חבריו. הם צריכים להיות בהמשך הדרך, מעבר לקבוצת
החברים של הבחור החביב שהרגע פגש.

ערן מגיע כמה דקות מביתו, כשלפתע הוא חש יד על כתפו. ערס מגודל
נושא מחבט בייסבול מוכתם בדם על כתפו, ומאחוריו אספסוף של
כשמונה עד עשרה איש.
"תגיד לי יא פריק מניאק, מה חשבת שתצא מזה חי?!" הוא שואל בכעס
ובועט בפניו של ערן. ערן נופל על הרצפה, והחבורה כולה מתחיל
להכות בו ולבעוט בו. עד שהשכנים הזמינו משטרה, היה כבר ערן
מאולף, וסבל מדימום פנימי קשה, סדק בגולגולת וכמה וכמה עצמות
שבורות. הוא אושפז במצב קשה. שני חדרים לידו אוכלסו בחבריו,
שמוליק ודותן, שהגיעו שעה קלה קודם לכן.

מוטי לא יתווכח, היה כיף. השתיה, האוכל, השירה...בחורה אחת
אפילו ניסתה להתחיל איתו. הוא תמיד מצא סיטואציות מעין זו
משעשעות. בדרך לביתו הוא רואה קבוצה של פריקים מתווכחים
בקולניות. אין זה מעניינו, על כן הוא חולף על הפניהם ועוצר
בדרכו.
"היי!" שומע פתאום מוטי צעקה מאחוריו, "זה אחד מהם!". ולפתע הם
כולם רצים אליו. הוא ניסה לדבר, להסביר שיש כאן טעות, הוא
מעולם לא הרים יד על אף אחד חוץ מילד אחד מהשכונה שניסה להכות
את אחיו הקטן) אך הם לא נתנו לו רגע. מרוב כאב שבא והמשיך לבוא
בכל חלקי גופו כמעט, מוטי כבר לא ידע להבחין מה כואב ומה לא.
הוא שמע במעורפל את תוקפיו צועקים "מגיע לך! נהרוג אותך על מה
שאתה והקופים שלך עשו לחברים שלנו יא מזרחי מטונף!". לאחר
מכן...חושך.
הוא אושפז באותו לילה במצב קשה. יחד עם עוד שמונה נערים.

בחדר ההמתנה ישבה אמא של מוטי, וניגבה את דמעותיה. מאחד החדרים
יצא בדיוק עוד זוג הורים שהגיע לבית החולים לא מזמן לאחר שקיבל
שיחה בהולה מן המשטרה. "הבן שלך היה מעורב בקטטה...אתם יכולים
לבקרו בבית החולים..." טון כל כך קר ורשמי, כל כך לא אישי...זה
הבן הבכור שלה, גאוות המשפחה, שומר ומנהיג לאחיו ומכבד את
הוריו. אחרי איסוף עדויות, הסיפור התבהר. קבוצת נערים תקפה
קבוצה אחרת וגרמה ל-8 מהם להתאשפז. חברים של הצד הנפגע חשבו
שהם זיהו אחד מן האחראים, והכו אותו כמעט למוות. אחד האחראים.
הבן האומלל שלה שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. ארורים. מה
רע עולל להם? הגענו למיסיסיפי של 1950, מה שוב כל האנשים שצבע
עורם שחום נראים בדיוק אותו דבר?! ארורים. מי ייתן וימותו
בחדרי החולים שלהם...
לפתע התביישה. היא הגזימה. היא זכרה מה תמיד אמרה למוטי: לפני
קביעת דיעה, עליך לדעת את כל הצדדים. היא ידעה שחבריהם של
התוקפים הותקפו קשות, היא אפילו ידעה שהם היו שיכורים ולכן
כנראה לא הבדילו בין מוטי לבין בחור שחום ממוצע. בכלל, בטח לא
קל לחיות בתוך הסיפור שהחברה מספרת על הלא יוצלחים האלו.
היא זכרה מה מנחם, הבן של ציונה ועובד שהלכו איתה ועם בעלה
לאותו בית כנסת, אמר כשהמשטרה שאלה אותו למה הוא שבר לאחד
הילדים בקבוק זכוכית על הראש. "הם עובדי שטן, אדוני השוטר!"
אמר מנחם להגנתו. ניכר ההי כי הוא גאה במעשיו. "עשיתי מצווה
אדוני! הם רצו ללכת לבית הקברות, להשחיט מצוות ולשתות דם של
חתולים! זו המוסיקה שלהם שאומרת להם לעשות את זה, אדוני השוטר,
הם מסוכנים!". דיפלומט כמו אמא שלו ותחמן כמו אבא שלו. היא אף
פעם לא סבלה את הסטיגמות האלו. אחד מ"עובדי השטן" האלו עזר לה
פעם עם השקיות מהמכולת עד הבית, וסירב לקבל ממנה מטבע של חמישה
שקלים שרצתה לת לו בתמורה. היא עדיין זכרה מה שאמר. "אין צורך,
גבירתי" הוא חייך, "שמחתי לעזור". ובכלל, גם המוסיקה של מוטי
לא הייתה בדיוק בטהובן. היא שמעה קול צפצוף וראתה שלושה רופאים
רצים אל עבר אחד החדרים. מתוך החדר יצאה החוצה אישה, ומאחוריה
גבר, בעלה כנראה. היא בכתה ונשענה על כתפו. אמא של מוטי לא
אהבה את השרשרת הגסה שהאישה הבוכה ענדה על צווארה, אבל היא
עדיין לא נראתה לה כמו אמא של עובד שטן.
"אלוקיי..." היא הביטה למעלה ושאלה, ספק את חלל החדר וספק את
עצמה, "מתי החלטנו אנחנו בשבילך שטיבו של אדם נקבע לפי בגדיו?
מתי המצאנו סייגים לדבר נפלא כמו מוסיקה, סייגים שדינם מוות?
מדוע אנו חשים צורך עז כל כך לשנוא???"

בחדר לבן עם ריח של גומי וחומרי ניקוי, שמוליק פקח את עיניו.
הוא ניסה לקום, אבל הוא לא הרגיש את רגליו. הרופא בדיוק בישר
להוריו שבנם לא יילך יותר. בחדר ליד התעורר בחור בערך באותו
גיל. הוא לא זכר איך הוא הגיע למיטה הזו, או איפה נמצאת המיטה
הזו, או למה הוא שם או...מי הוא בכלל? הוא ראה שלט תלוי על
מיטתו. "מוטי חכם". זה כנראה השם שלו. הוא אמור לזכור דבר כזה,
לא? בחוץ הוא ראה אישה בוכה. לפתע נכנסה אחות לחדר. "סליחה?"
אמר הנער, "למה האישה הזו בוכה?"
"המממ" אמרה האחות, הודיעו לה הרגע שהבן שלה סבל נזק בלתי-הפיך
לפעילות המוח, מרוב מכות בראש שהוא ספג".
"אה..." מלמל הנער, שלפתע חש צורך עז לחזור לישון, "מסכן...לא
יפה מה שעשו לו..." הוא אמר ועצם את עיניו.