בבוקר הזה בדיוק שהרוח המלטפת ניתזה עלי מהחלון הפתוח למחצה
בחדרי.
שמעתי לפתע את ציוצי הציפורים, שכבר השכימו לקום. זאת הייתה
מנגינה כה נעימה, הרגשתי מן קרירות רכה עוטפת אותי.
חדרי- חדר קטן למדי. בעל קירות צהובים, ועל הקירות מצוירות
הציפורים היפות מתעופפות מעלה. אני זוכרת שאבא ואני ציירנו את
זה בקיץ שעבר. הוא הלביש אותי סרבל גדול, בכדי שלא אתלכלך
ועזרתי לו להזיז את השידה הגדולה שלי ומיטת העץ שהייתה כבדה
במיוחד, אל החדר של אחותי. אנחנו צבענו את הקירות כאין מחר.
קפצנו וצחקנו, הוא הרים אותי עד לתקרה כדי שאוכל לצייר גם את
הציפורים שהתרוממו לגובה. אותו בוקר, שעדיין היה חשוך ואפלולי.
הייתה לי תחושה- היום יתגשם חלומי. היום, אני אעוף! אני- ילדה
קטנה בגיל 5 סקרנית ביותר, שואפת להרבה וגרה בארץ החלומות. זאת
הארץ הכי יפה שתוכלו לדמיין היא נוצצת מדהימה. החיות שם מדברות
והעצים שורקים. תמיד תשמע שם מן צחוק מתנגן וכולם אוהבים..!
זאת הארץ המופלאה שלי. עדיין לא הכרזתי עליה בפני העולם. הסיבה
היא, שתמיד שאני מתחילה לדבר על אותה ארץ חלומית. האחרים מעלים
חיוך מלטפים את ראשי ואומרים, שהם גם כן היו שם רק לא איתי.
אני לא מאמינה לאנשים האלו, בגלל שזאת ארצי אני מכירה אותה כמו
את כף ידי. אני תמיד יודעת מי נכנס אליה ומי יוצא ממנה. לכן גם
אדע אם אותם אנשים, שמלטפים את ראשי היו בארצי ואפילו שלא
איתי. למרות שאת ארצי אני אוהבת, ולמרות שהיא אכן נקראת ארץ
החלומות. לא הגשמתי את חלומי הגדול, גם לא שם וגם לא פה. אני
רוצה לעוף!!! תמיד תהיתי כיצד הציפורים הקטנות, (ואני אוכל
להישבע הם הרבה יותר קטנות מגופי שלי או מגופם של תינוקות
קטנים!!!) עפות אל על במשב כנף קל, מרימות עצמם אל השמיים
הכחולים והגדולים. אה... אני תמיד נהנית מלראות מחזה זה, אך
אכולת קנאה יחד עם זאת. ניסיתי כבר המון שיטות. בניתי עפיפון
די חזק וגדול, וניסיתי להתעופף אתו אך בלא הצלחה. העפיפון הוא
היחיד מבנינו שעף לשמיים, ואני נשארתי מטה מסתכלת עליו בורח.
ניסיתי להתעופף בעזרת מטריה. אני חושבת שפעם מזמן ראיתי כמה
ילדים, באיזה סרט ישן מתעופפים מעלה כשהם אוחזים מטריות. אז
יצאתי החוצה עם המטריה האהובה עלי. היא בצבע אדום, ועליה מצויר
תות שדה קטן וירוק. יצאתי החוצה ביום רוחות סוער. אחזתי
במטריה חזק חזק, רצתי אחור, לקחתי תנופה, התקדמתי במהירות
קדימה מהר מהר מהר ו... עדיין הייתי על האדמה. בדומה לעפיפון
הבטתי אל המטריה האדומה שאהבתי כל כך עפה לה אל על... אני כל
כך רוצה להיות שם בעננים להרגיש אויר ורוח על פני אני רוצה
לעוף! לפתע ענן מטושטש ואפוף נחת על פני, ואני נזרקתי על
כריתי. מכאן אני זוכרת שהרגשתי מעופפת לגמרי. עליתי לי אל ענן
אוורירי וצחור ישבתי עליו והבטתי מטה אל הבתים והשדות הירוקים,
אל עשן הפיח שנפלט מארובות המפעלים, אל המכוניות הקטנות.
נשכבתי. הבטתי מעלה וגם מגבוה בשמיים עדיין רואים מעונן וכחול
נקי. גם משם העדפתי להביט מעלה השמים תמיד נראו לי
צד יותר מיוחד...