לפני שבוע נפרדתי מהחברה שלי. כן, הייתה לי חברה.
אני יודע שזה נראה מוזר, אבל אני בעניין של נשים, ואחרי הרבה
שנים שלא הייתה לי אף חברה פתאום היו לי שלוש.
אני בסדר, אני רק מופתע. אני גם מרגיש די בסדר ודי שלם עם כל
מה שקרה, רק שאני כל הזמן מחפש מה לא עשיתי בסדר.

זה התחיל בפסטיבל שאקטי, אז עוד היה לי שפם. ראיתי אותה, גבוהה
עם גוף של מרלין מונרו ועיניים של ים סוף. זה היה כמו בסרט, רק
הסתכלנו אחד על השנייה ומיד אח"כ חזרנו למציאות אני לשלי והיא
לשלה.
הגורל הפגיש אותנו שוב.
על הפגישה הראשונה סיפרתי לה מי אני ושאני מופיע בדראג שואו,
היא צחקה ואמרה שזה מפתיע אבל מדליק.
שבוע אח"כ היא ראתה אותי מופיע ואז היא כבר לא כל כך חשבה שזה
מדליק.
האמת, אני יכול להבין אותה, זה לא נעים לנעים לראות את הגבר
שלך בתחתוני נשים שר ורוקד כמו אישה, אולי אפילו יותר סקסי
ממנה. כבר באותו ארוע אני קיבלתי את ההתראה הראשונה שלי בצורת
לחץ איום מהבטן לכיוון התחת, לחץ כזה שלא היה מוכן לצאת רק
ברעש, אלא שהיה צריך להביא חברים אבל אני לא רוצה להמשיך,
תשתמשו בדימיון שלכם. כבר אז הייתי צריך להבין, אבל אני חושב
מרלין מונרו וים סוף ולא מקשיב ללב וממשיך הלאה.
והלאה.

המשכנו וכמו בסרטים זה היה שמימי, הגוף באמת מרלין מונרו
והעיניים ים סוף, הכל בסדר.
אך האם ככה באמת?
בהתחלה אני הייתי במיטבי, שלם מכל הבחינות. חם, אוהב, מפנק,
תומך, מחובר לכאן ועכשיו, עד שיום אחד דיברתי בטלפון עם האקסית
שלי וקראתי לה מותק.
אגב, סיפרתי לכם שחברה שלי מרוקאית? לא? אז זהו, שהיא מרוקאית
ושלא תבינו אותי לא נכון, גם אני מרוקאי. אבא שלי - אבא שלו
מרוקאי אסלי מפז, מה שעושה אותי לרבע מרוקאי.
בקיצור, היא לא אהבה את זה ואני מיד חיבקתי אותה ואמרתי לה
שאני אוהב אותה ושמה פתאום ושהיא המותק שלי ועבר.
או שרק חשבתי שעבר?

אחרי שכולנו נפגשנו במסיבה, אני, האקסית והחברה,כבר הבנתי שלא
עבר. היא אפילו לא חיכתה שנגיע הביתה, ישר בדרך באוטו נוהגת
120 קמ"ש וצועקת עליי, מה אני מחבק אותה ומחזיק ידיים ואני
אומר לה אוהב מחבק אתם יודעים סאניאסים, עבר.
או שרק חשבתי שעבר.

אמרתי לכם יש לי עוד אקסית מהשנה שעברה עלינו לטובה, ישתבח שמו
לאל.
גם איתה דיברתי בטלפון ואז זה כבר נהייה אישיו רציני ושיחות
וניתוחים וחקירות ועליות וירידות, והשמש עולה ויורדת ואנחנו
בדיונים קדחניים מסביב לשעון כדי להבין מה מהות היחסים שלי עם
האקסיות שלי ואני? מה אני אגיד לכם? שיתפתי פעולה חבלז על
הבזז.
בשלב הזה כבר הייתי עייף מכל הסיפור,אבל יחד עם זה לא מוכן
לוותר על מרלין וים סוף, אז התחלתי לוותר על מה שנשאר, על
עצמי.
על השמלות, על האקסיות, על הפלוצים, מה?
על הפלוצים לא סיפרתי לכם, היא לא הייתה מרשה לי להפליץ לידה,
ואני אוהב להפליץ וברוך השם מפליץ הרבה וברעש, אבל לא לידה כי
היא לא מוכנה.

עד בסוף הגיע הקש ששבר את גב הקולב.
ערב אחד אני יוצא מהמקלחת מורח קרם גוף, קרם פנים, קרם לחות
לשיער, דאודורנט ונכנס למיטה.
עכשיו אני משתמש בספיד סטיק סופר דריי פרש מכירים? זה דאו יבש
בצבע לבן שאחרי שמתייבש על העור השאריות מתפוררות כמו אבקה
ונדבק לבדים בריח פרש מדהים.
עכשיו, אני משתמש בדאו הזה מאז הצבא, ז'תומרת לפחות 15 שנה. לא
ימין ולא שמאל, כשאני מגיע לסופר פארם אני קונה 5 בבת אחת כי
אני תמיד מפחד שאוטוטו מפסיקים לייצר אותו.
בקיצור אני במיטה ובבוקר אפשר לראות חלק מהשאריות של האבקה על
הסדינים וזה לא מוצא חן בעיניה, אז אומרת לי "למה שלא תחליף
דאו?" ואני נותן לה את הנאום של 15 שנה וכו' והיא בשלה, מתעקשת
ותראה מה זה עושה לסדינים ואני שותק והולך לעבודה.

אחרי כמה ימים נפגשתי לקפה עם האקסית הראשונה, וכשחזרתי אל
חברה שלי הייתי יכול להרגיש שזה בדרך. שוב נכנסתי למקלחת ובאקט
של חנפנות מטופשת לא שמתי דאו.
פה תעצרו.
בן אדם יכול לוותר על תחביבים שלו, על החברים שלו, על פעולות
תיפקודי גוף בסיסיים, אבל לא על הדאודורנט שלו. פה הייתי צריך
לעצור, פה הייתי צריך להגיד עד כאן עד כאן עד כאן.
אבל לא אמרתי.
מאותו הרגע הכל הפך לשטוח. הקירבה, הסקס, הכל. זה לקח עוד
שבועיים בשביל שהכל יתפוצץ על איזה שטות ורק אז אמרתי די.
די, והלכתי.
סגרתי עוד מעגל, ואני חייב להגיד שאני משתפר. עם אישתי הראשונה
זה לקח לי 6 שנים ואם האחרונה? פחות  מ6 חודשים.
אז הנה אני פה שוב לפניכם, רווק בבגדי אישה, פלצן בדאודורנט,
מחבק אקסיות וחברים ורוקד לפניכם את מי שאני אוהב להיות.