בנק, הגדול מכולם.
יום ששי זה היה יום המזל שלי! צלצלתי למדלן. אני דובר חמש
שפות, ובאחת אני שותק (עם אישתי), ומספר מילים ברוסית. בגיל שש
רכשתי מבטא מוסקבאי, לחדוות מיליון מהגרי רוסיה. הם חרוצים
כחלוצי העלייה השנייה שקטפו תפוזי "ג'יפה" ביום, רקדו הורה
ושמרו בלילות. אספו את העבודה העברית מן האשפתות, בחורות עבדו
בכביש טבריה-צמח, הסתפקו בלחם וזיתים. הרבה רופאים, מהנדסים,
ואנשי מחשבים באו מרוסיה, ארצה. ארצה! עובדים בניקיון ושמירה,
פרופסורים אוספים ירקות מן הזבל בשוק, בחורות עובדות בכביש.
ברוסיה מיכאל פיצח תוכנות והתקין מערכות מחשבים. בארץ, למד
עברית, עבר שלוש השתלמויות, שתרמו רבות למארגנים, ולאיש
הסוכנות. היה מאושר. מצא עבודה בחברת כוח-שמירה, אדם-וניקיון.
קיבל מגב, סמרטוט, דלי ומטאטא. המברג-טסטר מהבית. אחראי,
וחרוץ, עלה מהר במדרגות השרות. ניקה בתי-ספר, גמר אוניברסיטה,
והופקד על ניקיון הבנק הגדול.
"מיכאל! יש בעיה עם הברז, המנעול תקוע," בקשה נערת התה החטובה,
בת 69.
"מיכאל! יש לך ידי זהב," התחננה נערת-הטלפון (המרכזייה), אין
קווים...
"מיכאל! המחשבים נפלו," גמגם המנהל. "לא נחכה חצי יום לחברת
האחזקה. עכשיו שיפצנו בשני מיליון!" ומיכאל סידר הכל, ומיד.
כשכלם הלכו, ניקה שירותים ופינה זבל, סידר מסמכים שנשכחו תחת
שולחן, במכונת הצילום או במגרסה. הבריק את שימשת הכניסה, וחייך
אל האיש עם השלט, בכסא גלגלים, שתקע אוהל ממול:
"הבנק לקח לי את הבית! גנבים!" מה יעשה בחורף, בגשם? יישן
בכניסה לרכבת התחתית? אין. הבטיחו ואין.
חמק בדלת אחורית אל ערב נעים וחמים. קבצן-הרמזור חמק בין
המכוניות, בתנועות לוחם-שוורים עטור תהילה, גורר רגל תורנית:
" ילדים רעבים... אימא במוסד...", ומשפר גירסה, עד אור ראשון:
אדום, צהוב ירוק. כבר לא לבד. כל רמזור אימץ קבצן.
והיה באחרית הימים, המדרכות תרחשנה עם-רב, כחל-זונות
מחוסרי-הבית. מזוקנים, מסמורטטים, מסריחי זיע, שתן וקיא.
בעורפם נשיפות לוהטות התשוקה של הבנקים. הודו, הודו להם, כי
טוב...
"כל כלב, יבוא יומו, כל חתול, והאוטו שלו, כל אזרח... והבנק
שלו".
כבר לילה. הלך ישר לגרישה. דירת שכורה, שנים וחצי חדר. אישתו
מבשלת לכל השבוע. עובדת. שתי משרות. הסבתא בפינה, מתקנת בגדי
הילדים. מותגים. קיבלה או מצאה. בבוקר שוטפה מדרגות בסביון.
"כמה אני חייב לך?" גרישה גרפיקאי, ברוסיה עיצב תעודות.
ל-ק.ג.ב. לא מדברים על זה בטלפון. עכשיו חצי מובטל. מובטל
גאה.
"כוסית וודקה... לבריאות". מיכאל התקין משחק לילדים במחשב
הישן, המשודרג.
"חוץ מזה?" שאל אלכס, הפלסטיקאי, גאוות כל אימא יהודיה. זה הוא
שהסיר את הכתם שלחץ שנים על מצפון נשיא רוסיה. עכשיו רצה
להשתלב בעולם הדיגיטאלי, הממוחשב, האינטרנטי. את התוכנות קנה
ברבע מחיר, בתחנה המרכזית. פיראטיות. הוא לא יתחיל את הסדר.
"אני יפה? כן? פעם תחזיר לי טובה, מבטיח! לך, תקנה לך אוטו!"
"תודה," אמר המאפר הראשי של ה"בולשוי".
"מה לעשות ב"אוברדרפט"?" שאלה נטשה, חד-הורית, כשננטשה...
"תפתחי חשבון בבנק "שלי"!" עודד אותה, בנקים שומרים על חסכונות
יתומים ואלמנות. חוג ידידיו התרחב.
פעם פקיד-בנק צבר 100.000 לירות, בעשר שנות עמל, בהעברות
מתוחכמות לחשבונו הפרטי. היום, מאות מיליונים נעלמים, במצמוץ
מחשב, בכן ולא, כן ולא. בנקים יכולים לפשוט רגל כל שנייה.
"זה המחשב, כשל נקודתי!" מחייכים מנהלים ועורכי-דין למצלמות,
ומחפשים חנייה ל-Volvo.
הבנק אוהב אותך. המחשב לא. הוא אוהב עירייה, קופת חולים,
שופטים, שוטרים וגנבים. במרתף בנו לו מבוך. פעם ביום, בקול
מתוק, הוא מפתה קורבן תמים, קשיש, אלמנה או יתום. ואז, במבוך,
במפתיע, מתנפל בצרחות: ינתק מים, חשמל, טלפון, יפקק ביוב,
יעקל! לשלם מיד, וריבית, הצמדה, מדד, עמלה על טעות מימי
חבקוק!
המנהל הבטיח שמים וארץ, ואבי הפקיד קופות גמל וחסכונות. לא
בבנק קטן או בינוני, שיכולים לפשוט רגל כל רגע, אלא בבנק גדול.
הגדול מכולם! מאז מותו אימא אלמנה, ואני יתום. מנהלים, יועצים,
פקידים, וראשי איגודים הרוויחו. קרן "הצבי" הפסידה 8% כל שנה!
אחרי שלוש שנים, פדיתי לפיקדון קצר מועד, וריבית (ריאלית) 7%.
מדלן אישרה, ואימא הסכימה. מדלן אשת קרירה מצליחה, לא עקרת-בית
צייתנית וכנועה, מנפנפת בבוקר לבעל שהולך לעבודה. מדלן יועצת
השקעות, עם MA בפסיכולוגיה-כלכלית. לא מכיר אותה. היא הכירה את
אבא. לאימא יש "פרוטקציה". מדי פעם, מדלן מוכנה לשמוע שוב,
איזה איש טוב אבא היה, כמה הוא חסר לה, כמה שהיא בדיכאון מאז
מותו. היא בדיכאון מאז הבנתי שיש דיכאון. היא לא הייתה מאושרת
ללא דיכאון. היא אלילת זעם-הצער, הניזונה מדיכאון.
אבל אני, שמתי כספי בבנק קטן, בריבית גדולה מהריבית הקטנה של
הבנק הגדול מכלם, בו מושקעים כספי יתומים ואלמנות.
ביום ששי צלצלתי למדלן. רציתי להשוות ריבית בין הבנק הגדול,
הקטן, ואחד שאינו גדול, ואינו קטן. לא נבלעתי במזכירה
אלקטרונית בולמית- אנורקסית. לא קיבלתי הצעות מגונות לקשר
אינטימי עם אינסוף פקידים ו/או פקידות שאני מפרנס ללא ידיעתי:
"שלום," שמעתי פתאום קול בן-אנוש. יום המזל שלי!
"שלום, את מדלן בבקשה?"
"מדל'ן בחופש, לא עובד'ים היום. נ'ימוס רוסי".
"שמי: ראובן פריי-ער, מי אדונ'י?" עברתי למבטא מוסקבאי.
"אנ'י לא עובד! אנ'י המנהל!" מאוד שמחתי: נציג מהגרים בעמדת
מנהל! (לעולם אל תדבר רוסית עם פורצי-מחסום הצברים,
יפי-הבלורית, אבל המבטא יוצר אחוות-לוחמים).
"תשאיר שם, מספר חשבון וטלפון, אני מסדר משהו, וחוזר אליך." לא
תאמינו, כעבור חמש דקות, הטלפון צלצל:
"אדון ראובן פריי-ער, מה אוכל לעשות למענך?"
"כמה ריבית אמא שלי מקבלת?"
"אימא פריי-ער מקבלת 7%, וזה מקסימ-ום".
"הבנק הקטן שלי, נותן באחוז אחד יותר," עניתי נחרצות.
"הבנק הקטן שלך יכול לפשוט רגל מחר. יודע מה? גם אני רושם 8%
במחשב. אתה רואה, אנחנו בסדר, אתה יכול לישון בשקט".
"תודה!"...
בבוקר יום ראשון, "לוחם השוורים", לא הטריד נהגים בצומת, וכיסא
הגלגלים, נעלם מחזית הבנק. קרע נייר התנופף ביורה:
"...גנבים!", ובקצה שולי החדשות הודיעו ש"הקר" פרץ לבנק הגדול
מכולם, ולמחשבתו. בצוהרי יום שישי, אין עובדים (ומדלן
בחופשה!), ענה לטלפונים, והציג עצמו כמנהל. ביטל חובות, שיפר
תנאי פיקדונות ומשכנתא. תוכנית כבקשתך, לוטו, כל המספרים זכו,
במיוחד שמות עם צליל רוסי, חבריו של מיכאל! הוראות "המנהל"
מוקלטות, ומחייבות את הבנק.
דובר הבנק לא הזכיר שלושה מיליון דולר, ש"רובין-הוד" היער
ווירטואלי, "המיס": מהבנק, למחשב, לאינטרנט, לחשבונות תמימים,
בבנקים קטנים, חכמים, ושאינם יודעים לשאול; בשוויץ, לוקסמבורג,
ואיי-קיימן, (שלא ידעת קיומן). העקבות אבדו בחלל כן-ולא,
כן-ולא, דיגיטאלי. הסכום לא הצדיק מרדף ממושך של המשטרה או
חברות הבטוח. תוך יומיים הכל נשכח.
וכך, מיכאל, למרות עלייתו המטאורית בענף הניקיון, בחר בקריירה
חדשה, חסויה בשלב זה, ונעלם בעיר הגדולה, בזהות חדשה ומשכנעת.
באדיבות גרפיקאי, פלסטיקאי, ומאפר. מיכאל לא ישכח כמה קשה
עבד בשביל הכסף. הוא חילק ומזער את הסיכונים.
כי בנקים פושטים רגל כל יום. |