אליסיה
החופש הגדול. קבוצת ילדים בקייטנה, פיותיהם דביקים מהקרטיב
היומי, חוזרים עכשיו באוטובוס מאיזה טיול. נעים בכסאות שלהם
בחוסר מנוחה. הולכים קדימה ואחורה ומשגעים את הנהג והמדריכה.
תזזיתיים כמו הגיל שלהם.
ילדה אחת יוצאת דופן. יושבת בשקט. יפה בצורה מהממת. פנים
עדינות. עיניים כחולות וגדולות. ראשה קירח. זה מה שתופסת העין
ראשונה. קוראים לה אליסיה. עולה חדשה מרוסיה.
עד לא מזמן היה לה שיער בלונדיני מעורר קנאה. ארוך. חלק.
מבריק. הכינים והחום הפכו אותו ללא נעים. הראש גירד לה כל
הזמן. בקור רוח היא גילחה אותו עם המכונה של אבא. "ניצ'יבו",
היא אמרה לאימה שהתפלצה כשראתה אותה לראשונה, "אטרסצ'וט זנובה
".

אליסיה מתבוננת בנוף. שדות. מטעי אבוקדו. סתם שטחי בור. כולם
חולפים על פני האוטובוס בשקט. כולם חוץ מהואדי. משם שומעת
אליסיה קולות. אלה קולות של חנק. ההתנשפויות מלוות בקול מים
הממלאים כלי סגור. בלו-בלו-בלופ-בלוב. צלילם הולך ונהיה גבוה.

אליסיה ילדה נבונה. היא למדה מזמן שאת הקולות שהיא שומעת בראש
אף אחד אחר לא שומע. כבר אז ברוסיה עם הצעקות הפנימיות של הילד
ממול. כל השכונה ידעה שמשהו לא בסדר אבל רק אליסיה יכולה הייתה
לשמוע. היא ניסתה לעזור. דפקה לו על הדלת ועמדה בינו לבין
אביו. הוריה באו לקחת אותה והתנצלו, "אליסיה היא ילדה רגישה עם
עולם דמיון עשיר". אחר כך הם נסעו לישראל. בדרך למטוס היא
ניסתה להקשיב ולא שמעה יותר כלום. את מה שסיפרו לאבא מאוחר
יותר בטלפון הוא לא גילה לה. הוא לא היה צריך. אליסיה ידעה לבד
שהוא מת.  

אליסיה רצה אל המדריכה ומבקשת לעצור את האוטובוס. "יש אנשים שם
שצריכים עזררה" היא אומרת בר' רוסי מתגלגל. הנהג מתנגד. יש לו
עוד הסעה אחר כך והוא באיחור. אליסיה מתעקשת. טוענת שראתה שם
אנשים צועקים. באי רצון הוא מסכים לעצור.
המדריכה ואליסיה עומדות בחוץ ומקשיבות. אליסיה שומעת חזק
וברור. המדריכה לא שומעת כלום. רק רוח קלה ורחשי עלים נעים על
העצים. הנהג מזרז אותם בעצבנות. אליסיה רוצה לרדת לשם ולבדוק.
לא בא בחשבון. המדריכה מבטיחה לה לדווח על המקום למשטרה. שתיהן
יודעות שהיא משקרת.

ארז
ארז יורד מהאוטובוס, נפרד מרועי והולך הביתה. בחצר האחורית של
המתנ"ס הוא קולט את חגי וחבורתו. מאוחר מדי. הם תופסים אותו.
ארז לא פחדן ולא פראייר אבל הוא לבד. הם משכיבים אותו על הרצפה
ומחזיקים לו את הידיים ואת הרגליים. חגי יושב על צווארו ומאיים
עליו שאם עוד פעם אחת הוא ילשין למדריכה עליהם אז הוא יגמור
כמו אבא שלו. ארז לא מגיב טוב לאיזכור של אבא שלו. הוא מנסה
להשתולל אבל הם תופסים אותו טוב. חגי נהנה מתגובתו של ארז
כאילו הייתה כפתור קטן וסודי בצעצוע רוטט ומהבהב. הוא מזכיר את
אבא של ארז הרבה פעמים ואז זורק את ארז הצידה. ארז בוכה עם
עצמו. רגע אחד הוא לבד. ברגע השני עומד לידו גבר גבה קומה.
הדרגות על כתפיו אומרות שהוא סרן. נשקו הקצר מוחזק ברצועה. הוא
מניח את ידו על כתפו של ארז. היחידה שיכולה לראות זאת היא
אליסיה.

אליסיה מתקרבת אל ארז. לא נעים לו שהרוסיה המוזרה הזו תראה
אותו בוכה כמו ילדה.
לאליסיה זה לא מפריע. היא יודעת שהדמעות באות מכאב, לא מפחד.
חוץ מזה שלהיות ילדה זה לא עלבון בשבילה. היא מספרת לו על
האנשים בואדי. היא מתכננת ללכת לשם ומבקשת את עזרתו. הוא
מסכים. די בטוח שיוכל למצוא את המקום. הם קובעים לערב.

ביתו של ארז ריק כשהוא פותח אותו במפתח שעל צווארו. במטבח יש
לו פתק מאימא. את השניצל שלו הוא מחמם במיקרו. את ארוחתו הוא
אוכל בסלון בשקט. ממולו תלויה במסגרת שחורה תמונתו של אביו.
סרן לסרי מביט מטה אל ארז במבט בוטח ובחצי חיוך. ארז מתבונן בו
כל העת בחזרה. יום אחד הוא בדק וגילה שמבטו של אבא מלווה אותו
לכל מקום בחדר.

לב
לאליסיה אין מיקרו, אבל היא יודעת לעשות אוכל לבד. אחיה הגדול,
לב, בוהה בטלוויזיה וחיוך מרוח על פניו. הוא גדול מאליסיה
בארבע שנים ונראה לידה כמו ענק טוב לב מהאגדות. גם לב, כמו
אליסיה, הוא ילד קצת שונה. ההגדרה המקצועית היא תסמונת דאון.
בשפה המדוברת קוראים ללב מונגולואיד.
אליסיה אורזת שני תיקים ואומרת לו לבוא. לב רוצה לדעת לאן.
"פחוד " עונה אליסיה. לב שמח. עם שקיעת השמש הם מתייצבים ליד
המתנ"ס. ארז כבר שם. מחכה. הוא נבוך למראה חיוכו המוזר של
המונגולואיד הגדול. הוא שמע בקייטנה שיש לאליסיה אח כזה אבל
הוא אף פעם לא ראה אותו. הוא שואל אם זה חכם לקחת אותו. אליסיה
אומרת שכן. הוא גדול וחזק ויכול לעזור. הם יוצאים.  
ההרפתקה מתחילה.

הזונה נחמה
הואדי נמצא מערבית לאופקים. זאת העיירה בה הם גרים. הם מגיעים
לשער עם מחסום. שומר אחד יושב שם. איתו יושבים שני שוטרים.
"תנו לי לטפל בזה" אומר ארז ומוביל אותם ישירות אל השער. אולי
הם לא יישאלו שום דבר.
"לאן זה, ילדים?" אומר אחד השוטרים.
לא הלך, חושב ארז ועונה "סתם. טיול קטן".
"בשעה כזאת? ההורים שלכם יודעים מזה?". לא, חושב ארז, ועדיף
ככה. הוא מגיב במהירות. "זה לא באמת טיול. אתה רואה את הגדול
הזה שם" הוא לוחש לשומר שמביט בחיוכו הרחב של לב "אמרנו לו
שניקח אותו לטיול בואדי. אתה יודע, שיהיה מרוצה". הבעת פניו של
השומר לא משתנה אבל אחד השוטרים האחרים מבין את המשחק. הוא
מצביע בידו חזרה אל אופקים ואומר "אני חושב שהואדי נמצא שם.
ממש מאחורי הבית הזה". ארז מודה לו. לפחות לא תפסו אותם.
"מה אני אגיד לך, אמנון, הילדים של היום מפגרים" אומר השומר.
"רק אחד מהם מפגר" אומר השוטר האיכפתי "ויפה ששני האחרים מנסים
לעשות לו שמח".

הילדים חוזרים לגדר ומחפשים פירצה. תחת מנורת רחוב עומדת אישה
מבוגרת, לבושה במעט מאוד בגדים. בידה יש סיגריה. קוראים לה
נחמה. "במה אני יכולה לעזור לכם, חמודים?" היא שואלת. ארז
נבוך. לב מחייך. אליסיה נשארת רגועה. שואלת אותה איך אפשר לצאת
מהגדר. הזונה נחמה מצביעה קצת הלאה. יש שם פירצה ברשת. הם
נבלעים בחושך.

האימא ענת
ענת לסרי חוזרת הביתה ומוצאת אותו ריק. בפתק של ארז כתוב שהוא
ישן אצל רועי. היא מרימה לשם טלפון. תפוס. זאת בדיוק הייתה
התוכנית של ארז. לרועי יש שני אחים ושלוש אחיות. שפופרת הטלפון
בביתם כמעט אף פעם לא מונחת ובכל הבלאגן הם עצמם כבר לא זוכרים
מי נמצא ומי לא. ענת מתקשרת שוב. עדיין תפוס. היא ממשיכה לנסות
כל כמה דקות.
חצי שנה חלפה מאז ההלוויה. חצי שנה קשה. רק עכשיו היא מצליחה
לחזור קצת למסלול. יודעת שהזניחה את ארז. מרגישה אשמה, אבל
מבינה שלא הייתה לה ברירה. כל כך מעט אנרגיות היו בה, בקושי
הספיקו בשביל לטפל בעצמה. היא שוב דואגת. מחייגת. רוצה לשמוע
שהכל בסדר. הוא בנה היחיד. המזכרת שנותרה. השריד. קול הצילצול
מהדהד בביתו של רועי. הוא ניגש לטלפון. ענת מבקשת את ארז. "הוא
בדיוק בשירותים" מגרד רועי איזה תירוץ. ענת מוסרת לו לילה טוב
ומבקשת שארז יחזור אליה. הערב עובר וארז לא מתקשר. ענת לא
כועסת. קורה שילדים שוכחים.

הילדים עושים מדורה ומתכוננים לישון. ארז מספר על מות אביו.
אימא שלו לקחה את זה קשה אבל הוא יודע שאבא שלו היה רוצה שהם
כולם יהיו גיבורים. אליסיה מסבירה לו שמבוגרים הם לא כמו
ילדים. ילדים הם קטנים והכל אצלם קורה מהר. אצל הגדולים הכל
צומח לאט. אפילו השיכחה. עם הזמן אימא שלו תהיה בסדר. אליסיה
בטוחה.
הם הולכים לישון.
אליסיה חולמת.
בחלומה היא פותחת את דלתו של הילד ממול. במקום הדירה מתגלה לה
מדבר רחב ידיים. באמצעו זורם זרזיף מים דקיק. פשקה, בובת הצמר
הישנה שלה, שקועה בו עד צוואר. אליסיה מתכופפת ומנסה להוציאה.
היא לא מצליחה. גם לב מנסה. במקום להצליח הוא שוקע. חיוכו
נעלם. הוא קורא לה לעזרה. אליסיה מרגישה כאב פגיעה ברגלה. היא
מביטה מטה. ילד קטן וממושקף יושב על טרקטור צעצוע. הוא מביט
בה. היא מתעוררת.

יותם
עם בוקר ממשיכים הילדים במסעם. הם מגיעים לשדה חיטה קצור.
ערמות שיבולים עגולות וגדולות פזורות בו מסביב. מאחורי אחת מהם
משקיפים עליהם ארבעה ילדי קיבוץ. גם הם בחופשה. מחפשים קצת
אקשן. זוממים לסלק את מסיגי הגבול.
חבורת הקיבוצניקים מזנקת עליהם ודורשת מהם להתחפף. אליסיה מנסה
להסביר אבל אוריאל, המנהיג, לא מעוניין להקשיב. הוא נותן את
האות. הם מסתערים. ארז הודף אחד. לב את כל השאר. מעיף אותם לכל
עבר כמו כדורי כוח בשיעור חינוך גופני. ערימות החציר מרככות את
נפילתם. הם נסוגים.
ארז טופח ללב על השכם. שמח שאליסיה התעקשה להביאו. מרוצה
מהניצחון בקרב. אליסיה קצת פחות. היא חוששת שהם יחזרו. בפעם
הבאה הם בטח יביאו תגבורת. מאחורי ערימת החציר נשמע רחש.
הילדים מקיפים אותה בזהירות. אחד הקיבוצניקים. קטן וצנום. עומד
על ארבעותיו ומחפש משהו. אליסיה מרימה את משקפיו ומחזירה לו
אותם. הוא מביט בהם בפחד. היא מרגיעה אותו. מספרת לו על האנשים
שבואדי ומבקשת ממנו להצטרף. קוראים לו יותם. יודע הרבה אבל גם
דברן לא קטן. ילד חדש יחסית בקיבוץ. הגיע בסך הכל לפני שנתיים.
תלמיד מחונן. יש לו ציונים גבוהים בהכל. חוץ מבספורט. עם
הילדים האחרים בקיבוץ הוא לא כל כך מסתדר. את הואדי הוא מכיר
מצוין. ממש כל חור וכל פינה. הוא ישמח לעזור להם.

רועי
רועי קם בבוקר והולך לקייטנה. ברגע האחרון הוא מצליח להתחמק
מענת לסרי העומדת בשער. היא הביאה לארז את המגבת ואת בגד הים.
שמה לב שהוא שכח אותם. עכשיו מתחילות הצרות. בבדיקת השמות,
מגלים שארז לא נמצא. גם אליסיה חסרה. עכשיו מחפשים את רועי.
האחיות שלו אומרות שהוא הגיע. פתאום הוא נעלם. רוחמה הרכזת
שואלת את כל הילדים, אם מישהו ראה את רועי. חגי מהנהן בהתלהבות
ומצביע אל ערימת הצמיגים שבמתקן המשחקים. בתוכה מוצאים את
האבידה. צעקות נופלות על רועי  מכל עבר.
"וואי, וואי, ארז, איך סיבכת אותי..." הוא חושב.

הכלב של נחצ'ה
מתיקו של ארז בולט כלפי מעלה חפץ מוזר. יותם מתעניין. "זה דקר"
עונה ארז. מכשיר לגילוי מוקשים. אבא שלו הביא לו. ארז מספר
שהוא היה בסיירת. יותם מתלהב. מכיר הרבה סיפורים על סיירות.
רוצה לדעת באיזה סיירת הוא היה. סיירת יעל. מבט של אכזבה מופיע
על פני יותם. סיירת לא משהו. הייתה להם פאשלה רצינית לפני כמה
זמן. טעו בניווט ונכנסו למארב של החיזבאללה. אכלו אותה חזק שם.
הרבה הרוגים. הכל באשמת המפקד. היו על זה הרבה כתבות. דיברו על
זה בחדשות.
ארז מפיל את יותם על הקרקע. מטיח אגרופיו בפניו.
"זה בכלל לא היה ככה!" הוא צועק "זה בכלל לא היה ככה, אתה
שומע! אבא לא טעה בניווט ולא עשה שום טעות. אפילו אלוף הפיקוד
והרמטכ"ל אמרו לי את זה. הרמטכ"ל בעצמו אמר לי את זה!". אליסיה
גוררת את ארז מיותם. הדמעות מאיימות לעלות בו שוב. רק לא
לבכות. רק לא לבכות. הוא לוקח את התיק שלו ורץ מהר קדימה. יותם
מנסה להתנצל. הוא לא ידע. הוא באמת לא ידע.
השיירה מתקדמת בדממה רעה. ארז מוביל בבדידות קוצנית. מאה מטר
אחריו הולכים כל השאר. אליסיה שקטה, יותם משפיל ראש ורק לב
מתמיד בחיוכו.
ארז מגיע לשער בגדר. בלי לחשוב פעמיים הוא פותח ונכנס. צליל
הסגירה גורם ליותם להרים את הראש. "אל תכנס לשם!" הוא צועק.
הסיבה לא מאחרת לבוא. מבין שיחי האבוקדו מזנק כלב רוטווילר
שחור וגדול ומסתער לעבר ארז. ארז רץ חזרה אל השער, מנסה לסגור
אותו. מאוחר מדי. הכלב בחוץ. ארז שולף את הדקר שלו ומתייצב מול
הכלב. שני היונקים מביטים זה בזה. הכלב גדול גם יחסית לבן אדם
מבוגר. ארז הוא ילד בן עשר.
"לא משנה מה אתה עושה, אל תזוז" צועק יותם מאחור, "זה הכלב של
נחצ'ה. הוא לא מקשיב לאף אחד חוץ מלנחצ'ה ולבת שלו. אם לא זזים
הוא לא עושה כלום".
"ואם כן זזים?" מתעניין ארז
"עדיף שלא תדע" עונה יותם.
"אז מה עושים עכשיו?" ממשיך ארז.
"אין מה לעשות. צריך לחכות לנחצ'ה" עונה יותם.
בפעם הראשונה במסע נעלם חיוכו של לב וקריאת מצוקה עולה מגרונו.
"סבקה " הוא צועק ומתחיל לברוח לאחור. לא עוזרות צעקותיו של
יותם. אוזניו של הכלב מזדקרות למעלה. באיטיות הוא מפנה את ראשו
לכיוון לב. בנהמה נמוכה הוא מתחיל לרוץ. ארז חושב להתחיל לרדוף
אחריו. יותם חושב שהכל אבוד וששום דבר לא יוכל להפריד בין הכלב
ללב. אבל בין הכלב ללב מפרידה אליסיה. גווה זקוף. כתפיה ישרות.
ידה מורמת נכוחה. עיניה הכחולות גדולות. היא נראית כמו אחת
האלות הקדומות. שריר לא נע בפניה כשהיא לוחשת אל הכלב "קמני'ה
".
הכלב של נחצ'ה נעמד במקומו. שניה אחר כך הוא מוריד את פלג גופו
האחורי ומתיישב. עיניו של יותם קרועות לרווחה. אף אחד לא יאמין
לו כשהוא יספר את זה אחר כך בקיבוץ. אף אחד.
הכלב של נחצ'ה לא מתנגד כשאליסיה מתקרבת אליו. לא מתנגד כשהיא
אוחזת ברצועה שלו. לא מתנגד כשהיא לוקחת אותו בידה חזרה לצד
השני של הגדר וגם לא מתנגד כשהיא נועלת אחריו את השער.
השוטר אמנון
את איגור מעירות דפיקות על הדלת. הוא קם בקושי אחרי משמרת
הלילה שלו. בדלת עומדות שתי נשים ורוצות לדעת איפה אליסיה.
בקייטנה. זה מה שהוא יודע. הן מספרות לו שהיא לא שם. בבדיקה
מהירה מסתבר שגם לב נעלם. קורי השינה של איגור נעלמים. אין לו
מושג לאן הם הלכו. ענת קרובה להתמוטטות עצבים. כולם נוסעים
למשטרה. נותנים ליומנאי את התיאור. ילד וילדה בני עשר. שניהם
דקי גזרה. הילדה קרחת. איתם היה נער מונגולאיד בן 14.
"מונגולואיד בן 14?" שואל שוטר איכפתי ומוכר "עם עוד שני ילדים
יותר קטנים, בן ובת? אתמול ראיתי אותם במחסום היציאה." מסתבר
שהם היו רציניים בנוגע לטיול אל הואדי. השוטר לוקח על עצמו את
הטיפול בפרשה. שמו אמנון. בשתי ניידות הוא מוביל את כל הכוח
חזרה לקייטנה. רוצה לדבר שוב עם רועי.
בדרך הוא נוסע עם ענת. מספר לה שהכיר את בעלה. זוכר אותו אחלה
גבר ולא כמו שכתבו בעיתונים. מספר גם שהוא עצמו התייתם מאב
בגיל צעיר. מלחמת יום הכיפורים. יש משהו מעודד במישהו שכבר עבר
את הטראומה שלך.  

סרן לסרי
החבורה שוב מגובשת. אין כמו קרב מפחיד עם כלב גדול בשביל לאחד
לבבות. אליסיה מטה אוזן. הקולות יותר ברורים עכשיו אבל גם יותר
נואשים. הם צריכים למהר. הואדי קרוב. בינו לבינם נותרו רק מספר
קילומטרים. טוב, אולי לא רק מספר קילומטרים.
מתוך עצי המנגו מזנקים ילדי הקיבוץ. אוריאל הביא תגבורת. שמונה
ילדים. את לב תופסים ארבעה. שני ילדים מחזיקים באליסיה וביותם.
אוריאל והילד הנותר מזנקים על ארז. הדקר שלו עף הצידה. הוא
מותח את זרועו עד כמה שיותר. רחוק מדי. לב נאנק תחת ערימת
שוביו. לשווא. אליסיה צועקת לארז. הוא מביט בה חסר אונים.
בתוכו מתחילה המצוקה. אותה מצוקה שחש כשחגי חבט בפניו ליד
המתנ"ס. פחד עולה בו. פחד שייכשל. פחד שלא יצליח. פחד שיאכזב
את אבא שלו. הראש שלו מתחיל לרוץ מהר. המציאות מסביב מתחילה
לזחול לאט. הנה יותם שם מנסה להשתחרר. הנה אליסיה צועקת. יש
חשש בעיניה. מעולם לא ראה אותה פוחדת. הנה לב תקוע מתחת
לילדים. הנה הילד הזה מעליו מרביץ לו. הפחד שולט בו כמעט
לגמרי. הוא מפסיק להתנגד. הקולות שהוא שומע עמומים. קרני השמש
נופלות על פניו ומסנוורות אותו. הוא לא ממצמץ. גם להן הוא
מחליט להיכנע. מתוכן נופל עליו צילה של דמות גדולה. פניה לא
ברורים. רק בעיניים ובחיוך הבוטח הוא מצליח להבחין. שקט יורד
על ארז. בתוכו הוא מוצא נקודה סודית של כוח. של עוצמה. שום דבר
לא יוכל לעצור אותו. לא שני הילדים מעליו. גם לא ששת חבריהם.
גם לא כולם יחד. ארז מביט חזרה אל הדקר שלו. יד נעלמה קירבה
אותו אליו. רק להושיט יד ולקחת. תודה אבא.

אוריאל וחברו לעולם לא יצליחו להבין איך זה קרה. ארז פשוט העיף
אותם מעליו. את השאר השליך לשלולית של ברז ההשקיה. הוא היה
אחד. הם היו שמונה. ובכל זאת לא הצליחו לגעת בו. תחת הגנתו
בורחים אליסיה, לב ויותם ומתחילים לרוץ על הואדי. ארז מדביק
אותם. ההשפלה בשלולית נתנה להם יתרון קטן. אבל לא יותר מדי
זמן. ילדי הקיבוץ יתעשתו במהרה. צריך להגיע לואדי. על השביל הם
מוצאים את אופני הקיבוצניקים. ארז כבר מתחיל להרים אחד. "עזוב
את זה, ניקח את ההוא!" צועק לו יותם וממשיך לרוץ קדימה. ארז
מרים את עיניו. לפניו עומד טרקטור.  
"אתה יכול לנהוג על זה?" שואל ארז.
"מיד נראה" עונה יותם ועולה על ההגה. מה אמר לו אחיו הגדול
כשלקח אותו אז לסיבוב? הנה המפתח. לסובב. הטרקטור נדלק. יופי.
עכשיו קלאצ'. זאת הדוושה הזאת. והילוך. מספיק להתחיל בשני. זה
בטח איפה שכתוב שתיים. עכשיו זה הקטע המסובך. ללחוץ על הגז
ולשחרר את הקלאצ'. ביחד. ככה.
הטרקטור מזנק קדימה.
מבין שיבולי השדה הקרוב זוקף ראובן את ראשו וצועק על גניבת
הטרקטור שלו. לעולם לא ייתנו לו ולאינגה הזאת רגע אחד של שקט.


המדריכה אדוה
ועדת החקירה מגיעה לקייטנה. רועי כבר על כיסא הנאשמים. מספר את
מה שכבר סיפר. ארז הלך עם אליסיה לאן שהוא. הוא לא יודע בדיוק
לאן. אמנון שואל אותו אם הוא יודע משהו על הואדי. לא. הואדי
היחידי שהוא שמע עליו לאחרונה זה הואדי שאליסיה אמרה שיש בו
קולות. את זה גם הילדים האחרים זוכרים. לוקח עוד כמה שניות
למצוא את אדווה. אמנון שואל אותה איפה הואדי. אדווה מניפה
אצבעה לכיוון מערב.
שם.

הקולות שבואדי
הטרקטור שועט במלוא המהירות קדימה. מעבר לגבעה מתגלה לו הואדי.
קני סוף ירוקים בצד מצוק גיר על גבעת חול.
"לשם" מורה אליסיה. הילדים מסתכלים ולא רואים שום דבר. אליסיה
יודעת שהיא שומעת את הקולות. אולי מאחורי הצמחייה הזאת.
הטרקטור מתקדם לאט. ערוץ הנחל ממשיך להיות בשקט. כולם מנסים
להקשיב. אין כלום. שום צליל. שום אנשים. שום קולות.
רגע האמת.

אליסיה קופצת מהטרקטור ומתקדמת לתוך הצמחייה. לא מוותרת.
האחרים מחכים לה במתח. השניות עוברות לאט כשאליסיה נעלמת
מאחורי קני הסוף שבואדי. ארז מביט ביותם. יותם מביט בו בחזרה.
רגשות חרטה עולים בהם. הכל היה לחינם.
צעקתה של אליסיה קוטעת את מחשבותיהם באחת. הם רצים אליה. בין
קני הסוף מתגלה ג'יפ. חזיתו פונה אל על. בוודאי נפל מהצוק
הקרוב. שני אנשים בתוכו. רגליהם שבורות. מפלס המים כמעט ומכסה
את פניהם. הילדים מנסים לפתוח את הדלתות. נעולות. מנסים להזיז
את הג'יפ. הוא תקוע. אחרי כל התלאות, קצרה ידם מלהושיע.
קולות אופניים מתקרבים. ילדי הקיבוץ באו לנקום. חמושים במקלות
ואבנים. אל תהיו קטנוניים. יש גבול לעוולות ילדות. מבט אחד
בסיטואציה והם מצטרפים למאמץ המשותף. מורידים את הטרקטור
ברוורס אל הנחל. מנסים לחבר אותו לג'יפ. השרשרת קצרה מדי. צריך
עוד תוספת. לאוריאל יש פיתרון. שרשראות האופניים מופשטות
ומחוברות זו לזו. הפעם זה מגיע. יותם על הטרקטור שם גז עד
הסוף. הג'יפ זז קצת אבל לא מספיק. איש במושב הנהג כבר איבד את
הכרתו וראשו מתחיל לצלול מתחת למים. אליסיה מחזיקה אותו בידיה.
הטרקטור מושך. כל הילדים דוחפים. קיבוצניקים ועירונים. בנים
ובנות. גדולים וקטנים. מונגולואידים ונורמאליים. כתף לכתף.
כולם ביחד. יוצא דופן. נדיר. אבל לא בלתי אפשרי.
הג'יפ זז קצת ואז יותר. הטרקטור גורר אותו החוצה בדיוק
כשנשמעות הסירנות מהכביש הקרוב. גם אמבולנס מגיע איתם. מה
שבטוח, בטוח.

הפי הנד קלאסי. ענת מחבקת את ארז. איגור את שני ילדיו. הוריו
של יותם ודאי יחבקו אותו אחר כך. זה לא הסוף כמובן. עוד יכעסו
עליהם על כל המהומה. אבל יותר מכך יתגאו בהם.
ההרפתקאה תעשה רק טוב למעמדו החברתי של יותם. ארז, אליסיה ולב
יבואו לבקרו בקיבוץ מדי פעם. הם כולם ישארו חברים טובים.
במיוחד ארז ואליסיה. אבל סיפור אהבה לא ייצא מהם.  הרומן
היחידי יהיה בין אמנון לענת. אבל זה כבר סיפור אחר.