בגינת הפרחים שלנו יש פרחים רבים: וורדים, כלניות וחצבים.
לגינה גננים זקנים שכמיטב יכולתם (נו טוב, רובם) משקים את הגן
כל יום בשנה, קוצצים את הקוצים מן הפרחים ומעשירים בדשן שבדיוק
מתאים. טוב... אולי שמתאים לרוב הפרחים. הכלניות, שהם רוב יחסי
בגינה, מקבלות כנחוץ קיצוץ ודישון מיום שתילתם. מקבלות אור שמש
קבוע כל ימות השנה, מי גשם תכולים או השקיה רצופה, אבל לא לכל
הפרחים זה כך...

החצבים למשל, לא כמו השושנים, דורשים יותר מים ודשן ויותר
קיצוצים, אך הגננים התקבעו במהלך השנים ואין הם יכולים לטפל
בחצבים. אין הם רואים את אותם פרחים בודדים בין כל אותם
שושנים. החצבים מבקשים רק לצמוח לפרח חזק ונאה בתוך הגינה, אך
הם רוב השנה נוטים, אפורים ונבולים. רק אחדים נראים בגינה
ונקנים לחצר יפה או לערוגת חצבים שבה הדברים אחרים. שם גדלים
הסיכויים שבקרב דומים יגלו ויהיו פרחים נאים כמו אותם שושנים.

באביב, בשיא הפריחה, נראת הגינה כשטיח אדום כיאה לבני מלוכה,
אך אין אלה הוורדים שכן ברוב הימים נותרים סגורים בכותרתם
ואינם מראים את מלוא יופים. אילו היה להם עוד שמש וחום ומים
ודשן... היו יכולים לפרוח לשיחים חינניים. הורדים רק רוצים עוד
מכל מה שמציעים, אך בין הפרחים האחרים די נופלים לקלעים ולא
ממצים את מה שבעצמם יכולים להשיג עם רק יתנו להם אמצעים.

גינת הפרחים תמשיך, כנראה, עוד שנים על שנים לפרוח עם אותם
גננים ואותם הרגלים. אולי זה לא משנה שלא מבחינים באותם זרעים
של פוטנציאל חבוי... באותם הפרחים המעטים... אבל כמו הפרחים גם
היא לא ממומשת, מלאת פוטנציאל שפשוט לא רואים.