בפעם המי יודע כמה נגעה בי המחשבה הזאת, שמיד אחריה עטף אותי
הפחד, לעזוב אותה ולהתמודד מול מה שלא היה בי כוח לעשות, או
להמשיך לעצום את עיניי אל מול מה שליבי ומוחי ידעו טוב מאוד.
אין סיכוי להיות מאושר איתה, זה לא יכול להיות יותר טוב או
נכון יותר לומר, אין סיכוי שזה יהיה גרוע פחות.

התאריך קרב יותר ויותר נותרו רק שלושה שבועות עד ליום שבו אניח
כיפה לראשי ואומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זאת כדת משה
וישראל".
ההזמנות כבר כאן, השמלה נמדדה שוב ושוב, החליפה תפורה ואיחולים
מכל עבר נופלים כמו עוד אבן על הבור שאני מתכסה בו.
יהיה לי את האומץ לעצור את הנפילה? או שאני יורד לעומק החושך
וסותם את הפה כל החיים כי לא היו לי ביצים קשות להתמודד מולי
ולמול הפחד?
מה יהיה אח"כ? אני שואל, יש לי או אין את הכוח להגיד לה לכי
מכאן?
בואי נעזוב, בואי נסיים את הפרק הזה בחיים שלנו ונחלק את העולם
לשניים, זה שלך וזה שלי ואין כל קשר ביניהם , אני לא אדרוך לך
על הבלטה שלך ואת אל תדרכי על שלי.

ליל שלישי, שעות הלילה כבר כאן, אני לבד בבית המשותף לנו, עושה
לי יד אחת עם סיגריה מגולגלת שעוזרת לי לתוכי להגיע.
מחשבותי גולשות בין היום שביחד ליום שאח"כ.

טריקת דלת חזקה של רכב מקפיצה אותי מכורסת מחשבותיי ומוציאה
אותי ממני אל עבר המרפסת, גבר נעים אוחז בה ברכות ונפרד ממנה.
משהו נגע בהם, משהו חיבר אותם הרבה יותר ממה שכבר חיבר אותנו.

כוח אדיר אחז בי, כעס שהתחלף בעוצמה, שאלה שהתחלפה בתשובה.
טיפש!! איך יכולת לתת לעצמך להתייסר כל כך? שאלתי את עצמי, הרי
הייתי כאן כל הזמן וכוחי לידי, הוא מעולם לא זז ממני, הוא רק
צריך היה לראות אותי בשעת ויכוח כדי להושיט לי יד שתחלץ אותי
מתוך המגרש שאינו שייך לי כלל.

פתחתי את הדלת וחייכתי חיוך אמיתי של רווחה, בנשמתי חשתי איך
השלווה מוזרקת לתוכי מנקודת הלב לכל הגוף, זרם של שלמות הציף
אט אט כל חלק.

"שבי" ביקשתי "להכין לך משהו לשתות?" הצעתי.
"לא אני מאוד עייפה" היא אומרת, ומיד פושטת את בגדיה, אוחזת לי
ביד ומציעה מקלחת משותפת.

"שבי, זה יקח רק רגע קטן אחד... ואח"כ תוכלי להתקלח ולישון".

======== מוקדש לכל מי ששכח את העוצמה שיש לו ========