היא הייתה פעם מאושרת, זה לא שהיא נולדה ככה.
פעם היא הייתה משתלבת, היא הייתה חלק ממשהו. היא מוציאה אלבום
תמונות ורואה תמונה מוגדלת שלה מהיסודי, כשמסביבה כעשרים אנשים
צוחקים ומנסים להגיע אליה עם הידיים, מחפשים קרבה. היא לא
זוכרת שהגדילו את התמונה הזו, אבל היא זוכרת את היום הזה. היום
הולדת שלה, אולי גיל 12, וזה החצר של הבית שלה ברקע, לא מקום
זר ומנוכר... הבית.
מבלי שהיא שמה לב, דמעות עולות בעיניה. משום מה היא כבר לא
בוכה, אולי היא מתחילה להיאטם לרגשות, ואולי היא פשוט הבינה
שבכי לא יעזור לה יותר. מנסה להיזכר איך אומרים אלה החיים
בספרדית... סה לה וי? לא משנה, אולי היא תשאל מחר מישהו
מהרחוב... כל העולם חי על טלנובלות היום כשהחיים שלה סרט עצוב,
כשהגיבורה מתה מבדידות. ואולי זו הייתה צרפתית... וממש לא אכפת
לה.
היא הייתה כל כך מאושרת אז... במסיבה ההיא. כשאף אחד לא הגיע
במועד המתוכנן היא חשבה שאף אחד לא יבוא, שאף אחד לא רוצה
להיות אתה; ואולי שם היא התחילה להיות כל כך לבד.
אבל הם באו. בחצי שעה איחור אומנם, אבל כולם הגיעו, בלי יוצא
מהכלל. אם היום היא הייתה עושה משהו כזה, אולי חמישה אנשים היו
מגיעים... וגם הם לא היו אנשים שהיא הייתה רוצה אתה ביום כזה.
היא מוציאה תמונה אחרת שלה. מהתקופה ההיא שהיא לבשה שחור או רק
צבעים כהים והעיניים שלה היו מאופרות הרבה יותר מדי. ביומן שלה
כתוב איך היא כל יום דאגה לכתוב שהכל יהיה בסדר, וזו רק תקופה
כזו. תמיד הייתה מתלבשת לפי איך שהיא הרגישה, פתאום שחור הוא
הצבע השולט בארון.
אין לה הרבה תמונות מהשנים האחרונות. היא אוהבת להיות מאחורי
המצלמה, ושלא לדבר על התמונות שצילמו אותה והיא קברה עמוק בתוך
המגירה. יש איזה מנהג שאנשים חושבים שצריך לחייך כשמצלמים
אותם, וגם היא הייתה ככה. אבל איזה מן חיוך אדיש יוצא לה...
היא מסתכלת במראה ומחייכת, וזה חיוך מאולץ; כמו בכל תמונה.
מעניין איך נראה חיוך אמיתי שלה. כל כך הרבה זמן היא לא חייכה
מאושר, כשרק המחשבה גורמת לה להצטמרר. זה בעצם הסיכום של חייה,
מחשבות על אושר ואהבה היא מנערת... מספיק לחיות בחלומות, היא
נוזפת בעצמה, החיים הם לא חלום.

אתמול היא הייתה במסיבת יום הולדת של ידיד. היא ישבה שם מרוחקת
מכולם, לפעמים דיברה עם ידיד אחר או חברה שהיא כבר לא ממש בקשר
אתה, ושתקה. האחרים ישבו במעין מעגל מאולתר ודיברו על איזה
מחנה של השמו"צ שהם היו בו, ועל חוויות משם.
היא דווקא הייתה הולכת לפעולות פעם, לפני שלוש שנים. אמרו לה
שכדי להצטרף למשלחת לגרמניה היא צריכה להיות פעילה יותר (או
בכלל) והיא הצטרפה. והיא הייתה יושבת מחוץ למעגל המאולתר של
המדריכים, ואף אחד לא הציק לה. ככה היא, הם היו חושבים; תעזבו
אותה, היא ביישנית, זה יעבור. בפעולות היא לא הייתה יותר
מחודשים ספורים, רק כמה שהייתה חייבת.
בגרמניה היא הייתה. כמו תמיד, מרוחקת מהגיבוש שנעשה שם, אבל
המרחק עזר. תמיד המרחק עוזר.
מהמסיבה היא הלכה בהזדמנות הראשונה שהייתה לה. עוד לפני שהיא
הגיעה, מצאה לפחות שלוש דרכים שונות להסתלק משם מבלי לגרום
לידיד הזה שלה להרגיש שהיא סובלת. היא מכירה אותו מאז שהיא
זוכרת אותו, ולאבד אותו עכשיו לא יעזור לה. אז היא הלכה ברגע
שהבנאדם הראשון אמר שהוא צריך ללכת. מישהו הסתכל עליה כשהיא
הרימה את הטלפון בכמעט התרגשות והאצבעות שלה קצת רעדו כשהיא
חייגה את המספר המוכר. כשהיא כבר הייתה באמצע הדרך וחיכתה
בקוצר רוח למכונית הכסופה שתיקח אותה למקום הבטוח, הבית, היא
ראתה אותו עומד מאה מטרים ממנה ומסתכל. היא הכירה את המבט
הזה... מבט של התעניינות. ככה זה - כשאף אחד לא מכיר אותך את
מעניינת.

יש לה גם מנגנון של הרס עצמי. היא תמיד נמשכת למקרים שירחיקו
אותה יותר מהמקום המוכר. ככה זה היה גם עם גרמניה, זו לא הייתה
החוויה שהיא רצתה להוסיף לרזומה שלה, היא פשוט רצתה להתרחק
ולשבור את הקשר עם האנשים שהיא התחילה להכיר. מבחינתה, התחלות
חדשות הן סיוט והסוף הוא הגלולה המרה.
רק לפני כעשרה ימים היא התחילה להרוס חלק קטן נוסף שלה. חברה
שמסיבה מסוימת הצליחה להחזיק מעמד כבר שנתיים ומשהו. נכנס לה
לחוט המחשבה כמה שאח של אותה חברה מסוגל להיות החבר הכי טוב
שלה, המושיע שלה מהבדידות. היא הייתה לומדת את שפת הגוף שלו
ומקשיבה ביתר תשומת לב לסיפורים שהייתה שומעת עליו, עד שהיא
הגיעה לרצון החזק של להכיר אותו.
אותו יום שהיא דיברה אתו היה היום הכי בודד בחייה עד אז. הוא
לא ידע מי היא, כי המיקום והגיל שלה השתנה בשיחות האלה. והם
דיברו כמה ימים והיא הרגישה רע עם עצמה. הרגישה שהיא בוגדת
בחברה שלה ומשקרת לו באותו זמן. אז היא סיפרה לו את האמת ואחרי
ההלם נראה היה שהוא מדבר אליה בתור מבוגר עם ניסיון והיא שנאה
את זה. אולי זה היה הדמיון שלה שגרם לה לחשוב שהוא אי פעם יהיה
מסוגל לדבר אתה שווה. כל מה שנשאר לה עכשיו הוא לחכות שאותה
חברה תגלה, מה שכבר הגיוני שקרה, ותתעמת אתה. וככה היא תישאר
גם בלי תירוץ להורים שלה. לאן היא הולכת כשהיא נעלמת בלי זכר
לשעות ארוכות.
יש לה את המקום שלה. ספסל מאבן ברונזה כזו בדרך לבית ספר יסודי
שנמצא כמה מטרים מהבית ספר שלה. כל יום ראשון הייתה מגיעה חצי
שעה לפני המועד של שיעור מחול (שגם לו היא הייתה ממש לא שייכת)
ויושבת שם. יש שם איזה קסם שהיא לא מצליחה להסביר לעצמה. כשהיא
יושבת שם ועוצמת עיניים היא מרגישה בעולם אחר. אולי זה המרחב
האין סופי שמסביבה, אולי זה החושך והשקט, ואולי הרוח שמצננת את
הדאגות שלה. היא יכולה להרגיש ככה רק אם היא לבד בבית, והדממה
משתלטת על כל תנודה. היא עוצמת עיניים ומרוקנת את מחשבותיה,
כבוהה בקיר לבן ומשתוממת. כשהיא פותחת את העיניים היא מרגישה
כאילו קמה לעולם חדש, עולם שהיא שייכת אליו. אבל בקרוב היא תצא
מהחדר ותשמע את צחוק הילדים מהגן הציבורי מול הבית שלה, ותבין
שהיא התעוררה לאותו עולם.

היא לא שייכת לשום דבר. לא לקבוצת חברים, לא למשפחה, אפילו לא
לדת. הנערה הזו, שמתעקשת להתרחק מאנשים שהיא נקשרת אליהם,
כנראה גם תישאר בודדה לנצח. ואולי היא גם תגיד שהיא אוהבת את
הריחוק, אבל היא לא.

אל תיקחו את החיוך שלכם כמובן מאליו.