אני כזאת לא מתוחכמת. אפילו לצאת בסטייל אני לא מסוגלת.
אז הרמתי טלפון לעומרי, למה לא, כי הוא הרבה יותר מבין עניין
ממני, ונראה לי שהוא יתלהב מהרעיון לצאת לתל אביב בערב. סך הכל
יום שישי וזה.
"וואלה," הוא אמר, "רעיון בכלל לא רע, נקבע להיפגש עם החבר'ה
והכל. יהיה אחלה." אז ניתקתי את השיחה והתחלתי לחשוב על זה.
אני צריכה לנסוע לתל אביב. קיבוצניקית מאותגרת-נסיעות שכמוני
שרגילה לטרקטורונים ושדות וההתחמקות המושלמת מתאונות עד היום
הייתה רק בעזרת אופניים מאיזה קלנועית תועה של הזקנים בקיבוץ
שתוקף הרשיון שלהם הסתיים איפה שהוא בשלהי מלחמת העולם
הראשונה.
"עומרי!" אני מתקשרת בבהלה.
"אל תגידי לי שאת מבטלת!" הוא ישר תוקף, "כבר דיברתי עם אמיר
ועדי ומורן..."
"לא לא! זה לא זה, אני פשוט לא ממש יודעת איך להסתדר בתל אביב
אתה יודע, לנהוג והכל. אני פוחדתתתת..." התבכיינתי לו. נו אז
מה, רוב הזמן ככה בנות משיגות מה שהן רוצות, שמתם לב לזה?
"אה, אין בעיה. תגיעי אליי לרעננה וניסע מכאן, אוקיי?"
"אתה מלאך!" ניתקתי והתחלתי בהתארגנות. לא שהיה כל כך הרבה מה
לארגן, אבל זה חתיכת פרוייקט לשכנע את ההורים שלי שאני מסוגלת
לנסוע לבד, ואפילו לשרוד את הנסיעה.
אז הבטחתי שאני אעשה כל מיני דברים שעיכבתי כבר שנים. זאת שיטה
מצויינת דרך אגב, כדאי לכם לנסות לשמור לכם כמה דברים כאלה
בצד, שתוכלו להבטיח לעשות במקרי חירום כמו אלה. רק הקאץ' הוא
שצריך לעשות אותם באמת אחר כך, אחרת ההורים לא יסכימו לשטויות
אחרות יותר מאוחר.
נו טוב, בשעה טובה הכל היה מוכן, בעיקר אני, ויצאתי מרכזה. את
עומרי פגשתי ברעננה והוא ישר התלהב מהאוטו.
"בבקשה, בבקשה, בבקשה...!"
"עומרי... אבל למה? האוטו שלך גם בסדר, ובטוח שיהיה לך יותר
נוח לנהוג בו." ניסיתי לבעוט בו קצת שכל.
"נו בחייך... אני גם ככה עושה לך טובה!" גם לבנים יש שיטות
להשיג מה שהם רוצים.
"נו בסדר, קח." השלכתי לעברו את המפתחות ונכנסנו לאוטו.
"טוב, אז איפה נפגשים?" שאלתי, בוחנת בינתיים את הדיסקים שלי
לבחור משהו.
"קבענו להיפגש בטיילת ומשם כבר נראה," אמר "הנה שימי את זה,"
הוא דחף דיסק של נירוונה לטייפ והגביר את הווליום.
"אתה בטוח שאתה יודע איך נוסעים?" צרחתי קצת יותר חזק מקורט,
כדי שעומרי ישמע משהו.
"לא צריך להיות קשה מדי, אני פחות או יותר מכיר."
שונאת שונאת שונאת כשעושים לי את זה. כבר ראיתי במוחי איך
אנחנו נאבדים ברחובות של תל אביב ולא מוצאים את הידיים
והרגליים.
אחרי ארבעים דקות של נסיעה הבנתי שכנראה אנחנו באמת צריכים
עזרה, והתקשרתי לחברה שלי מהפלאפון.
"איפה אתם?! כמה זמן לוקח לכם להגיע? אני לא מאמינה..." בעוד
אני מקשיבה בחצי אוזן לצרחות שלה, ובחצי השני מעבירה את המידע
לעומרי, אני מסתכלת על הרחוב, ומשהו נראה לי חשוד. אנחנו
מתקרבים לצומת במהירות די גבוהה, אבל בצומת אני רואה מכוניות
נוסעות מימין לשמאל.
מכיוון שלא ממש נהגתי, לקח לי כמה שניות להבין מה קורה והעפתי
מבט למעלה אל הרמזור.
הפלאפון נשמט לי מהיד כשצעקתי, "עומרי, אדום!"
יש לציין שעומרי הגיב במהירות רבה, הברקסים שלי המכונית היפה
שלי חרקו בהיסטריה ויכולתי להרגיש על עורי את הגלגלים נשחקים
על הכביש.
בלי להסתכל לצדדים חלפנו את הצומת בחריקת בלמים. בנס לא נתקעה
בנו מכונית כשעברנו. אבל עוד לפני שנשמנו לרווחה ראינו בהילוך
איטי את אותנו ואת המכונית גולשים באיטיות לעבר הולכת רגל
שחצתה את הכביש במעבר החצייה בעברה השני של הצומת.
מכירים את איך שההורים נוסעים איתך כשהם במושב הנוסע בפעם
הראשונה, אחרי שרק קיבלת רשיון, ואיך הגוף שלהם נוטה אחורה
והרגל כאילו לוחצת על הברקס כל פעם שמגיעים לעצור או לרמזור?
ממש ככה נראיתי, מנסה בכל הכוח ללחוץ על איזה ברקס דמיוני, רק
לא להיתקע בבחורה. נדמה לי שעומרי גם צפר לה, אבל אני ממש לא
בטוחה, הייתי מרוכזת רק בלקוות לא להרוג מישהו. גם אם הוא צפר
לה אני לא בטוחה שהיא הייתה שומעת, היא דיברה בפלאפון והסתכלה
למטה.
אחרי עוד כמה שניות נוספות, לא עזרו כל הבקשות והתקוות -
אמנם במהירות מאוד איטית וכשכמעט היינו בעצירה מלאה - הצד
השמאלי של הפגוש שלנו נכנס לבחורה ברגליים וקיפל אותה.
היא נפלה על הרצפה והמכונית נעצרה.
הסתכלתי על עומרי והוא הסתכל עליי. מכונית לידנו צפרה
בהיסטריה. שנינו ישבנו בשוק טוטאלי. הפגיעה קרתה לפני שניות
אחדות וכבר מליון סרטים התחילו לרוץ לי בראש. אבל לפני שהספקתי
להוציא מילה, הפה שלי נפער בתדהמה.
הבחורה שלפני שנייה נעלמה איפה שהוא לפני הפנסים של המכונית
התרוממה, הרימה את הפלאפון שלה, הצמידה אותו לאוזן והמשיכה
ללכת ולדבר עם אלוהים יודע מי. כנראה שהשיחה הייתה מאוד
חשובה.
גם הלסת של עומרי צנחה איזה כמה סנטימטרים. אבל הוא התעשת
לפניי, פחות או יותר וניסה לפתוח את החלון, אחרי שהוא ממש
התקשה הוא פתח את הדלת וצעק אחרי הבחורה.
"סליחה! את בסדר?" הוא צעק את זה כמה פעמים עד שכבר באמת לא
היה טעם. היא פשוט נעלמה.
הוא הסתכל עליי ומשך בכתפיו, "אין לי כוח לראות את החבר'ה, בא
לך קפה?"