התחלתי להיות בדכאונות תכופים מידי, כבר בגיל צעיר החברה לא
קיבלה אותי, זה גרם לעוד בעיות ועוד בעיות והכל התכנס בבטן, הם
חשבו שאני משוגעת. הם חשבו שאני מטורפת. הם לא נתנו לי  לחיות
את חיי כמוש רציתי.
הם שלחו אותי לכלא הזה לבית הלבן.
הם הלבישו לי חלוק לבן, לבן, הצבע שראיתי בכל הבית הזה, כולם
היו לבושים לבן, אפילו המטפלים, כאילו הם רצו שאני אשתגע
בכוונה, שאשתגע מרב לבן, מרב כל כך הרבה לבן שפשוט מחשיך את
עיני יותר מכל צבע אחר.
הייתי נותנת כל דבר רק כדי לראות צבע אחר, צבע נורמלי, לא
לבן.
החלוק הוא לבן, הוא זה ששיגע אותי, הם אפילו לא נתנו לי להוריד
אותו, רציתי לראות את גופי, את צבע גופי, אך למרות שהורדתי
אותו ראיתי רק לובן, ראיתי חיוורות, הם הרגו אותי.

כל יום הם נתנו לי כדור, כדור ועוד כדור וכודר כדור וכדור
כדור, חשבו שזה יעבור לי, הדכאונות.
אבל הם לא מבינים, כיף לי, טוב לי שאני בדכאון, אני לא מכירה
מקום אחר מאשר הדכאון, הדכאון הוא המקום שאליו אני בורחת,
מתחבאת מכל הועלם הרע הזה.
ניסיתי כמה פעמים לא לבלוע את הכדורים, אבל זה פשוט לא הולך.
הם מוצאים הכל, את כל הכדורים. הכל בגלל שאני בחדר לבן, רואים
בו הכל, הכדור הוא כתום, הוא שונה, הכדורים אלה הצבעים היחידים
שראיתי, וגם אלה נעלמו תוך שניות ספורות.

עכשיו לאחר הרבה זמן... חזרתי לשם, כדי לבדוק מה שלום בתי.
היא שם כבר 3 חודשים, הם חשבו שהיא משוגעת, הם חשבו שהיא
מטורפת.
היא אומרת שכיף לה שם, כי אמא מבקרת כל יום, כי יש אנשים
שאוהבים אותה.
ראיתי את החדר שלה, היא ביחד עם עוד אחת, שגם חושבים שהיא
משוגעת, שהיא מטורפת.
החדר כחול, ורוד, צהוב, כל הצבעים... חוץ מלבן.
חיבקתי את ילדתי, אהבתי אותה כמו שלא אהבו אותי בחיים.
והחלוק שלה... החלוק שלה היה כחול.
שום דבר לא היה לבן, אך שהסתכלתי מעבר לכתפי, ראיתי הרבה....
לבן.