זה מדהים,
היה לי כ"כ קל איתו.
העיניים שלו, החומות-ירוקות ששיקפו עבורי את אותו אדם שגרם
לבדידות שלי להעלם,
החיוך שלו, כמו של ילד קטן ותמים,
ואפילו כל זאת לא גרם לשבב של מתח מיני שקיים בדר"כ בין רוב
הבחורים שאיתם אני נמצאת לביני, אפילו אם הם מסווגים כ"ידידים
בלבד".
זה היה באמת בפירוש מדהים.
אילו רק לא הייתי חייבת לחזור הביתה,
אילו רק יכולתי להישאר שם עוד קצת, על גג בניין עזריאלי, לעשן
בשרשרת סיגריות לייט דוחות, לרעוד קצת מהקור, לדבר ולדבר
ולדבר...
לשקוע בתוך עולם שבו אין כלום מלבד הבניינים הגבוהים של תל
אביב, הלילה הכ"כ בהיר מרוב הפנסים של העיר הגדולה ושיחות
בטלות, וגם לא בטלות.
קלות בלתי נסבלת כמעט,
אך בכל זאת עדיפה על כל המשקל שבעולם.