כשהצעתי לה ללכת לבית אבות הציצה בי במבט מוזר ורק שאלה, "למה?
את חושבת שאני כבר לא שווה כלום?"  ניסיתי להסביר, אבל הסתבכתי
בהסברים וירדתי מהנושא. כעבור חודשיים הצעתי  ללכת לבקר מישהי
שבדיוק החליטה להכנס לבית אבות.  היא סירבה לצאת מהמכונית מפחד
שאשאיר אותה שם, אז ויתרתי וחזרנו הביתה.

יש דברים שקשה להסביר לאדם שחושש לאבד את שפיותו, אך היא כבר
ידעה. כמה פעמים השביעה אותי שלא אכניס אותה  לבית אבות. ואני
בכל פעם שהנושא עלה, החלפתי נושא. קיוויתי שהרגע לא יגיע. לא
רציתי לראות את העובדות עד שלא הייתה לי ברירה.

אני חושבת שהייתה זו שיחת הטלפון שהכריעה את הכף. צילצלתי אליה
ערב אחד והיא לחשה לי ששש.... "אנושקה ישנה."

"אבל, אימאל'ה,"  הגבתי. "אני כאן, זו אנושקה שלך..." אך היא
בשלה, "אל תרימי את קולך אנושקה ישנה." לקח לי זמן  לקלוט שהיא
לא לועגת לי, שהיא מאוד רצינית ואיננה מזהה את קולי.

למחרת בבוקר חזרתי הביתה. אימא פתחה לי את הדלת. עדיין מסודרת
ומטופחת כרגיל,  אבל מהלכת על קצות האצבעות. שאלתי אותה, "איפה
אנושקה?"  לקחה אותי ביד והובילה אותי לחדר השינה. על המיטה
שלי היתה מונחת  כרית מכוסה בשמיכה. לידה עמד המאוורר הישן
מזמזם. שמעתי את הגאווה בקולה, "את רואה שמתי לה אפילו מאוורר
שלא יהיה לה חם."

אומרים כשאנשים מזדקנים, התכונות הבולטות צפות ועולות על פני
השטח. אני חושבת שיש משהו  בזה,  כי באותה דקה של אי שפיות
קלטתי בבהירות עד כמה אהבה אותי אמא שלי . לא שזה עשה את החיים
שלי יותר קלים או יותר יפים, רק יותר עצובים.