הוא הרים את מבטו מהאדמה וליבו החל קופץ משמחה "סוף, סוף
מצאתי, ממש מתחת לאף שלי החרא הזה היה, ובוא גם נגיד שהרחתי
אותו. אני לא מבין מאיפה הדפוק הזה מביא את הרעיונות האלו:
'למצוא סופרמרקט לא מותגי', זאת אומרת סופר פרטי, לא 'מגה' או
'יוניברס-קלאב' וכדו'. 3 שעות ארורות חסרות מנוחה הסתובבתי
בעיר הענקית הזאת, אין ספק שהיה זה צעד נכון לשבת נוח קצת על
גבי הספסל המקועקע הזה כי אחרת לא הייתי נתקל בסופר הזה"
זקי התקדם לעבר החנות בצעדים נלהבים, עכשיו יהיו לו חדשות
טובות בשביל הבוס שלו, הוא סוף-סוף יוכל להתחיל בעבודה הזאת.
הוא נכנס פנימה והחל מחפש את בעל החנות על מנת לשוחח איתו.
"אתה תוכל למצוא אותו למעלה, הוא יושב בחדר שלו, רק תדפוק קודם
כי הוא תמיד מביא ביד שם, ואם הוא לא שם אז כנראה הוא הלך
למאהבת שלו והוא 'יחזור כשהוא יגמור' שזה גם הלוגו שלו"
הקופאית הזאת הייתה דפוקה לגמרי, רק שאלתי אותה איפה אני אוכל
למצוא את הבעל בית של המקום והיא מספרת לי את כל ההיסטוריה,
מזל שהיא גם לא סיכמה את כל זה והביאה לי.
"תודה לך, אני אלך לראות אם הוא למעלה" הסתובבתי לעבר גרם
המדרגות המסתלסלות בקצה החנות שמובילות אל חדר אפל שבו ישב בעל
החנות, טיפסתי על המדרגות ונקשתי שלוש פעמים על העץ הרקוב של
הדלת. חכתי כמה שניות אך לא הייתה תשובה לבסוף החלטתי לפתוח את
הדלת בעצמי.
הייתה שם עוד דלת, מעבר צר ועוד דלת, "כמה מוזר" חשבתי לעצמי
למה זה טוב? "מה כבר זה נותן?" אבל בו ברגע נפל עליי אור כחול
מלמעלה שסרק את כל הגוף שלי. "אוווווו מדג-דג, ארררררר מדגדג"
תחושת צמרמורת השתלטה עליי ונהניתי מכל רגע. אחרי 20 שניות כבה
האור הכחול וקול רובוט שיצא מרמקול שהיה על הדלת הכריז את
המילה "נקי".
הדלת נפתחה ובעל הבית ישב על ספה גדולה עם חור כשהיד שלו על
הזין, "או שהגעתי לפני שהוא התחיל או שהגעתי אחרי שהוא גמר" לא
ידעתי מה היה וזה השפיע, כי אם הוא לפני אז יהיה חסר סבלנות
אבל...
בעל הבית קם לרגע והכריע את כף המאזניים עם הצהרה משלו "צריך
רגע לנקות פה את הרצפה, אני כבר בא" הוא נעלם בדלת ואחרי חצי
דקה חזר כששני ידיו משולבות ובינהם ערימות של נייר טואלט.
הוא התיישב והתכופף וניקה את הרצפה וזרק את הנייר טואלט לפח
והתיישר בכיסאו ושאל אותי:
"מה אני יכול לעזור לך, מה אתה צריך?" הקול שלו היה מחוספס
והמאפרה העמוסה בדלי סיגריות רמזה לי למה.
"עבודה" עניתי לו. "עבודה?" הוא אמר מופתע ולקח את הפרצוף שלו
אחורה. "עבודה? פה זה לא לשכת תעסוקה, פה זה סופר, סופר של
לחם, חלב, שקדי מרק, אגוזי פקאן ושסק בעונה שלו, אני לא מסדר
פה עבודות" הוא אמר סגור.
"לא, התכוונתי שאני יעבוד פה אם אתה צריך מישהו שיסדר את
הסחורה, ינקה ודברים כאלה" הסברתי לו וראית בעיניו הוא חכה
שאוסיף גם "...יגרד לך את הביצים"
"אה, אז למה לא אמרת, האמת היא שאני צריך פה איזה נער לסנג'ר
אותו, הקודם שהיה פה כבר לא יכול לעבוד פה יותר" הוא ענה והנד
את ראשו ימינה ושמאלה ופרק כמה קליקים.
"למה הוא לא יכול לעבוד פה יותר?" שאלתי אותו. "כי שברתי לו את
שני הידיים" הוא אמר ברוגע
"מה? למה עשית את זה?" בעל הבית הסתכל עליי במבט כעוס "מה זאת
אומרת 'למה?' כי לא עבד טוב"
החלטתי להמשיך עם שרשרת ה"למה" "רק עוד אחד חשבתי לעצמי"
"למה הוא לא עבד טוב?" הוא הסתכל עליי, בחן אותי ואז קפץ
ממקומו ואמר בצעקה: "כי שברתי לו את שני הרגליים והברכיים"
משום מה נדמה היה לי שהנימה שבה ענה לי הצליחה גם לשבור לי את
שרשרת ה"למות" שלי.
"אז מתי אתה מתחיל לעבוד?" הוא הצית סיגריה איך שסיים את
השאלה
"מחר?" שאלתי אותו ובליבי קיוויתי שיסכים כי ככל שאקדים להתחיל
כך אקדים לסיים.
"טוב" הוא אמר בביטחון וקם "מחר תהיה פה בשבע בבוקר, עכשיו עוף
לי מהמשרד אני צריך להביא ביד" ומזה אפשר להבין 2 דברים: 1)
שטעיתי בהתחלה ו2) שהבנאדם הזה מאוד, מאוד כנה.


חלק שני
כבר שלוש שנים שאני עובד אצל הבוס הגדול, אני לא יודע את השם
שלו ואני קורא לו בכינוי "אפי".
הוא איזה מיליונר סוטה שההנאות שלו הם הסטיות הקטנות שלו, יש
לו עסקים מפוקפקים והכסף שלו כושי, אבל אסור להגיד את זה. אני
לא אכפת לי כל עוד הוא משלם לי ביד נדיבה.
בי הוא משתמש למטרה מאוד מעניינת. שירותיי ניתנים לו באופן
הבא: הוא בוחר מקום עבודה מסוים (כל עוד אני מסוגל להתקבל)
עובד 4 שבועות ולאחר מכן נותן לו דו"ח מפורט ומספר לו בפרטי
פרטים ובתמונות איך היה ומי היה. הוא היה נהנה מזה ומתענג על
כל מילה ועל כל הסבר, כבר הספקתי להיות - מנקה רחובות, דוור,
מלצר ואפילו עבדתי בתור דחליל פעם אחת. הרווח הוא כפול גם שכר
על חודש מהעבודה שאני עובד וגם סכום עם חמש ספרות מאדון אפי
הנדיב, אולם הפעם הוא רצה שאעבוד בסופרמרקט לא מותגי בתור מסדר
סחורה ומדביק מחירים.  
הסתובבתי כבר שלוש שעות ולא מצאתי שום סופר פרטי. מכולות
ומרכוליות היו הרבה אפילו מצאתי כמה מינימרקטים, אבל סופר פרטי
לא מצאתי. התחלתי להתייאש והתיישבתי על ספסל וחשבתי מה לעשות.
הרמתי את מבטי מהאדמה וליבי החל קופץ משמחה, סוף, סוף מצאתי,
ממש מתחת לאף שלי החרא הזה היה.


חלק שלישי
המשלוח הראשון של הסחורה ביום הראשון שלי לעבודה היה של
תחבושות הגנה "גם כן דרך להתחיל את היום" חשבתי לי, זה מאוד לא
נעים כשאנשים מכל סוג ומכל מין מתבוננים בך בזמן שאתה מסבר
חבילות של תחבושות היגייניות על המדף,
"איפה הגרעינים?" שמעתי קול חורק מאחורי, הסתובבתי ובהתחלה לא
ראיתי כלום, רק אחרי שנייה השפלתי את מבטי וראיתי זקנה מקומטת
בשפל ימייה ובגאות גילה שמנסה בלי הצלחה להרגיע את הלסת הרופפת
שלה שדמתה בעיניי לבובת מריונטה מרקדת שאיבדו עליה את השליטה.
"סליחה?" החזרתי לה ורכנתי לעברה. "גרעינים" היא חזרה "איפה
אני מוצאת את השחורים האלו, האלה שמתפצחים בפה?" היא החלה
מתנשפת מרוב ניסיונות להסביר לי עם הידיים איך נראים גרעינים
וכאילו שלא ידעתי. הובלתי אותה לעבר מדף הגרעינים, טיול שאמור
היה לקחת עשרים שניות הפך להליכה של 40 שנה במדבר. הצבעתי לה
לעבר הגרעינים השחורים בגאווה.
"מה זה?" היא מיששה את השקית ושלפה את אחד מבין עשר זוגות
המשקפיים שהיו תלויים לה על הצוואר. "זה גרעינים!" היא בחנה
בבוז את השקית.
"מה את אומרת?" סיננתי בקול רציני וחטפתי את השקית מידיה "לא
יכול להיות" אמרתי בתדהמה.
"זה מה שביקשת גברת" חזרתי לקולי הרציני. "לא נכון!" אמרה
בתקיפות. "אני צריכה לחם, מה אני יעשה עם גרעינים? נראה לך שיש
לי שיניים, וגם אם יש לי שיניים, תסתכל טוב, מאוד על הלסת
הזאת" היא הצביעה בחוזקה על בובת המריונטה שלה וקירבה אותה
לעבר עיניי "נראה לך שאני אצליח לפצח משהו ככה" היא נאנחה.
אני שעוד הייתי המום מן הקלוז-אפ של הלסת שלה בחרתי להירגע
בדרך שלי, שיקרתי לגברת הזקנה במצח נחושה איך הלחם יצא אתמול
מהחוק בגלל שגילו שה"קשה" בלחם גורם להתמכרות, הזקנה "בלעה" את
זה ויצאה חנוקה בגרונה מן החנות.
"תביא לי שקיות מלמעלה, אבל אל תיגע בשקית השחורה שנמצאת שם,
יש שם צילומים שלי ושל החבר שלי מזדיינים, וגם התחתונים
המלוכלכות שלו שם, הוא שכח אותם ולבש את שלי אז אני..."
"בסדר, אני יביא לך את השקיות המזוינות, רק תפסיקי עם הסיפורים
שלך" רעמתי על הקופאית, ובמקום המשך הסיפור תקעה את האגודל שלה
באף וגלגלה את העיניים כמו שגלגלה את האגודל.
עליתי לעבר המחסן במדרגות התלולות, אותם מדרגות שמובילות אל
משרדו של הבוס, קיפצתי עליהן במהירות בכדי להביא לקופאית את
שקיות ללקוחות.
המחסן היה חשוך ולא הצלחתי למצוא את המתג של האור, אולם את שק
השקיות זיהיתי מייד - לבן ומגודל הוא ניצב שם, פסעתי לעברו
והוצאתי מתוכו 2 חבילות של שקיות צבעוניות שישמשו את צרכני
הסופר הנודניקים לארוז את מצרכיהם, כשחזרתי אל היציאה רגלי
נתקלה בחפץ עגול דמוי מטבע מפלסטיק. הרמתי אותו לנגד עיני, זה
היה ז'יטון מהאלה של בתי הקזינו, "ומה זה עושה כאן" בחנתי את
הז'יטון כמו היה חפץ נוצץ, אחרי הכל לא כל מה שנוצץ זהב.


חלק רביעי
"...ומסתבר שהוא מנהל שם מועדון הימורים בלתי חוקי, וזה מה
שגאוני פה - הוא מלבין את הכסף באמצעות הסופר, אנשים שחייבים
לו כסף "קונים" כביכול מוצרים מקולקלים כשמחירם כפול ומכופל
ובמקור היה צריך להחזיר את המוצרים המקולקלים אל החברות
השונות..." כך כתבתי בחיפזון במחברת הדו"חות ערב יומי הרביע
בעבודה, גילתי את זה היום אחרי שחדרתי למשרדו של הבוס כשלא היה
נוכח, גילתי שם מכונות מזל ושולחנות קלפים ורולטות, והכל בתור
חדר נסתר שדלתו מוחבאת בתוך הארון במשרדו. סה"כ חיפשתי את
החוברות פורנו שלו, לא היה לו מחשב אז הסקתי שהוא מחביא כאן
חוברות. חוברות לא מצאתי אבל קזינו אכן מצאתי. הלכתי לחפש
גבינה צהובה ומצאתי פיצה.
ביום למחרת כשסידרתי את צנצנות ה"גרבר" על מדפם, הונחה על כתפי
יד שעירה שלוותה בענן סיגריות.
"הו, אדוני בוקר טוב" הבוס בחן אותי והסיר את משקפי השמש שלו.
"חאלס עם ההצגות אדוני, שמדוני תקשיב לי טוב חתיכת פישר" הוא
כיוון אלי את האצבע שלו "אני יודע שאתה יודע שיש כאן למעלה מה
ששנינו יודעים" הוא הרכיב את משקפי השמש שלו.
"על מה אתה..." הנדתי את ראשי בשלילה ולפני שסיימתי את המשפט
התרסק על סנטרי אגרוף בואינג 747 ששנייה אח"כ הקפיץ כוכבים
מנצנצים לשדה הראיה שלי, תפסתי איזה כוכב שצחק עליי והבאתי לו
אגרוף, תכף הוא מייד גם הכוכב ראה כוכבים. הבוס ראה שאני
משתעשע אז הוא אחז בצווארון חולצתי קירב את פיו אליי ולחש:
"מילה, מילה אחת, מילה אחת שתוציא, מילה אחת שתוציא מת!!"
"מה?" הייתה איזו בעיה תחבירית במשפט האחרון שלו אבל לא נראה
לי שהוא שם לב.
"מת!!" הוא צעק בשקט, "הבנת, טוב?" הוא עזב אותי "טוב" עניתי
לו. "יופי" הוא אמר והסתלק.


חלק חמישי
יום אחרי זה, אלוהים ישמור, הופיעו שוטרים בסופר - עצרו את
הבוס והחרימו את כל ציוד הקזינו, הבוס מינה את הקופאית לאחראית
שהבטיחה לו שתעמוד על המשמר כל היום חוץ מהפעמים שהיא תצטרך
להחליף טמפון. עליי הסתכל הבוס במבט שבערך אמר: "אני אותך מת"
עשיתי לעברו "זה לא אני" בתנועות ידיים ושאני עמדתי בהסכם ולא
הוצאתי מילה מפי, אך הוא לא הסכים לשמוע. "אל דאגה" אמרתי
לעצמי לכשיחזור אוכל להסביר לו בפרטי פרטים מדוע חף מפשע אני
ולא עשיתי כלום. המשכתי כהרגלי בקודש לסדר מבחר מגוון של
מוצרים על מבחר קצת פחות מגוון של מדפים.
הערב הגיע קצת לפני שמונה וקצת לפני שהייתי אמור להחתים את
הכרטיס ולפרוש הביתה, היום אני יזדמן לישון על אהובתי, על
המיטה החביבה שלי. אך לפתע נכנס פנימה הבוס מלווה בשלושה
בריונים שדמו יותר למכונות חדישות שתפקידם לרסק מכוניות.
"היי, מ.ס!" (מסדר סחורה, כך קרא לי) הבוס קרא לעברי "אני רוצה
אותך למעלה, עכשיו!!!" הוא סובב את מבטו ומייד החזיר אותו אליי
"אתה עוד כאן!!!" הוא רתח מעצבים ובעבע מהקריזה שלו.
רצתי במהירות למעלה והתחלתי להריץ את קו ההגנה בראשי "בוס יקר,
תקשיב, לכל מה שקרה יש הסבר חוקי, לא, חוקי זה לא טוב, לא נראה
לי שזאת המילה בשבילו. אז אולי הגיוני? כן הגיוני. לכל מה שקרה
יש הסבר.." ואז הוא נכנס.
הוא התקרב אליי, שם לי יד על הכתף וסינן בראש נטוי: "אמרתי לך
לא לדבר ודיברת, אמרתי לך לשתוק ודיברת, עושה ההפך ממה שאני
אומר, לא רק שאתה לא עושה מה שאני אומר לך אתה גם עושה ההיפך!"
הוא קבע עובדה. "טפלו בו!!" הוא ציווה על הבריונים והסתובב
לכיוון היציאה.
ראיתי איך הם מתקרבים אליי כשהקול השולט בחדר היה חריקות
השיניים שלהם. כל מה שהייתי יכול לעשות זה להידחק אל הקיר.
לפתע נזכרתי בקו ההגנה שלי "בוס יקר לכל מה שקורה...." ואז
הבומבה הראשונה נחתה עליי, אחרי שהכרתי את המרפק של אחד מהם
הוא חזר לבקר עוד שלוש פעמים ובפעם הרביעית כבר הייתי מוטל על
הרצפה חסר הכרה.


חלק שישי  
כשזקי פקח את עיניו כבר היה יום חדש הדם שלו כבר התייבש אבל
הלסת שלו הייתה שבורה, הוא קם על רגליו ובלי לבזבז זמן רץ
במהירות אל "אפי" לדווח לו שהעבודה הזאת לא מקובלת עליו ושהוא
מעדיף לסיים אותה עכשיו, גם ככה יש לו מספיק סיפורים לספר לו -
על הזקנה עם הגרעינים ועל הקופאית שלא סותמת את הפה.
"אני רוצה שתכיר חבר מאוד חשוב וטוב שלי" אפי דיבר בביטחון
אפילו לפני שזקי הספיק להסביר לו למה הגיע לפני המועד שנקבע.
"תכיר את יפה" הדלת נפתחה ועיניו של זקי נפקחו מרוב הלם, זה
היה הבוס של הסופר. הוא התיישב ליד "אפי" וחייך חיוך רחב שחשף
את הסיבה האמיתית למה האיש הזה רוב הזמן רציני ולא מרבה לחייך
"אני רואה שהאנשים שלי עשו עבודה טובה" הוא אמר בארסיות. "אתה
יודע מה?" הוא חייך "הרבה יותר יפה לך ככה, הנפיחויות בפנים
החזירו לך את הפרופורציות"
עכשיו הבין זקי את כל התמונה "אפי" היה באותה מאפיה שהיה הבוס
שלו בסופר, הם עבדו ביחד. "רק על החוסר מזל שלי מגיע לי למות".
הוא חשב.
"אפי" שלף אקדח מאחורי מכנסיו "ועכשיו כדי שלא תוכל
להעיד/להלשין/לחיות אני יהרוג אותך."
"אפי" סחט את ההדק, ירייה נשמעה והסיפור תם בשתיים וחצי
גיחוכים של שני מאפיונרים שמנים.