אני לא אשכח את החיוך שנכנסת איתו למחלקה ביום הראשון.
היה ברקע את השיר, שאחר כך הסתבר שאתה כל כך אוהב...
"עכשיו רוקדים"- הכרזת, וכל הילדים באופן ממש מפתיע הזיזו
במהירות את השולחנות לצדדים והצטופפו.
אני עמדתי בצד די בהלם. בקושי ידעתי מי אתה. בועז רק אמר לי
שמגיע ילד חדש למחלקה וקוראים לו ירון.
"איך רוקדים את זה?"- שאלתי בשקט מהצד, ואתה ענית לי בחיוך-
"רוקדים. מה זה משנה איך? יש משהו שאי אפשר לרקוד?"
תוך כמה שניות התארגנתם ורקדתם צמוד צמוד... משום מה, הנוכחות
שלי לא הטרידה אף אחד מכם...

אחרי כמה שבועות, כשהקשר ביננו הספיק להתהדק- תפסתי אותך
לשיחה. חזרת מהכימותרפיה הראשונה שלך והיית די תשוש, אבל
כשראית אותי מחכה, אמרת בחיוך- "אולי מחר אני אמות ואז לא
נספיק לדבר..."   אז דיברנו.
הסברת לי את התיאוריה שלך על הריקוד. איך כל שיר, כל סיטואציה,
יכולים להוביל לריקוד אם רק נרצה. גם אם זה שיר עצוב וגם אם
אנחנו לא הרקדנים הכי טובים בעולם.
"אבל איך?" שאלתי. "ואם לפעמים אין לך מצב רוח לרקוד?"
"אין דבר כזה" ענית. "משהו שאוהבים, עושים תמיד".
"אפילו דברים עצובים אפשר לרקוד?"
"אפילו דברים עצובים. מבטיח".

חודש אחרי, הגידול התפשט. כשסיפרתי לך את זה, הדלקת ת'קומפקט
והתחלת לרקוד. רקדת כל כך יפה. בכלל לא ידעתי שאתה כזה
מוכשר... זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שבכיתי ליד חניכים.
רציתי לנער אותך, חשבתי שאולי אתה לא מפנים, אבל נראית כל כך
מאושר. לא היה לי לב להפסיק אותך באמצע.

לפני שהטיסו אותך לניתוח, הכנתי לך דיסק עם שירים שאתה אוהב.
השתדלית שירים שתוכל לרקוד.
"אבל הכל אפשר לרקוד. הכל!"
באמת לא בסדר מצידי ששכחתי את זה...
בשדה תעופה לחשת לי שאם תמות, אתה רוצה שאני אשמיע את השיר שלך
בהלוויה, זה שרקדנו אותו ביום הראשון.
"ותרקדי אותו. תבטיחי לי שתרקדי אותו..."

                                           
מחר ההלוויה. מחר אני אחבק את כל החניכים המקסימים שכל כך אהבו
אותך. מחר אני אשמיע את השיר שלך, כמו שביקשת.
אבל תסביר לי, ירון, בבקשה תענה לי-
איך אפשר לרקוד את זה...??