דה-לואידה ואנריקה ישבו בבית הקפה "קופי טורטוני", רחוב אונידה
דה מאיו, 825, בואנס איירס. הם כבר לא התראו לעיתים קרובות כמו
פעם.

דה-לואידה הסתכלה על אנריקה במבט מסוקרן, אנריקה בהה בשולחן.

הדממה נמשכה מספר דקות כשלבסוף דה-לואידה הזדקפה בכסא ושאלה,
"מה קרה לך היום?".
אנריקה השתהה לענות, דה-לואידה הרפתה את גבה ונשפכה חזרה לתוך
הכסא, היא כבר לא ציפתה לתשובה מאנריקה.
לפתע אנריקה פצע את פיו, "ראיתי אתמול את חאויאר".
דה-לואידה הופתע לטובה, "חאויאר, חאויאר טיגו?! הוא יצא
מהכלא?!"
"השתחרר לפני יומיים" סיים אנריקה.
הסקרנות הרגה את דה-לואידה, "דיברת איתו? איך הוא? מה הוא
מספר? מה הוא הולך לעשות עכשיו?"
אנריקה שוב השתהה, לבסוף ענה, "דיברתי איתו... ובכל השיחה הוא
ענה על כל השאלות בכן ולא, כולו טרוד... את יודעת שהוא ישב
שישה חודשים בצינוק מבודד..."
"כן..." התפרצה דה-לואידה מחכה לשמוע משהו חדש.
"ואז..." המשיך אנריקה "...כששאלתי אותו על הבדידות... הסגר...
ועל איך הוא הרגיש, פתאום, הוא אמר..."
דה-לואידה כבר החלה להתעצבן על אנריקה "נו... מה הוא אמר?! "
הפצירה בו
אנריקה הרים את עיניו והסתכל בעיניה של דה-לואידה, לאחר מספר
שניות הוא ציטט:
"כשאתה מוצא את עצמך במצב שבו אתה לא יכול ללכת קדימה,
לא יכול לחזור אחורה,
לא יכול לברוח שמאלה או ימינה,
לא יכול לקפוץ למעלה, ולא יכול להתחפר מטה
אתה הולך למקום היחיד שנשאר לך...
פנימה.
וזה המקום היחיד שאילו אתה לא יכול להיות מוכן."
דה-לואידה שתקה עם מבט מבולבל על פניה, לאחר מספר שניות שאלה,
"מה זאת אומרת?"
אנריקה חייך.

אנריקה ודה-לואידה נפגשו שוב כעבור יומיים. בהלוויה של
חאויאר.
שניהם עמדו דוממים עד אשר סיים הכומר את תפילתו.
"כשדיברת איתו, הוא נשמע כאילו הוא הולך להתאבד?" לחשה
דה-לואידה לאוזנו של אנריקה.
"איך נשמע בנאדם שהולך להתאבד?" אנריקה ענה על השאלה בשאלה.
דה-לואידה השתהתה "לא יודעת..."
אנריקה מלמל לעצמו, "גם אני לא ידעתי"
מספר שניות של דממה סובבו את חלקת הקבר ואז שוב נשמעה לחישתה
של דה-לואידה.
"תגיד, אתה חושב שהמשפט הזה זה שהוא לא יכול ללכת לכל מיני
מקומות קשור לזה שהוא התאבד?"
לחשה דה-לואידה לאנריקה.
אנריקה בהה בדה-לואידה בבוז על בורותה, היא לא הבינה מדוע.
אנריקה הסתובב והחל ללכת מהמקום.
"לאן אתה הולך?" קראה לו דה-לואידה.
"לא יודע, העיקר שלא פנימה" מלמל אנריקה לעצמו.