צוללת למעמקים,
החבלים מתהדקים,
סביב בקשרים, מסתבכים.
מחפשת את הקצה,
להתרת הייסורים.
כפות ידיי ממאנות להיענות,
מרגישה אותן, קפואות.

מערבולת אינסופית, בוחשת בתוכי.
גרעין קשה של אימה,
מתרכז ככדור, חונק את גרוני.

בתוכי האמונה לא כבתה,
היא שולחת אור, זרם של אהבה,
את קצות אצבעותיי, היא מפעימה.

מנסה בפעם השניה,
להתיר את הסבוכה,
לאט, בשלווה.
יודעת שיבוא הפתרון,
יודעת שיש שם ישועה.

שבילי הזמן נמחקים,
מתחת לרגליי, בורחים.
מאבדת אחיזה, בהווייתם.
החיים שבירים,
בקלות מתנפצים,
אנשים מתים,
טרם הגעתם,
למרחבים הפתוחים,
בנשמתם העמוקה.