הגשם לא הפסיק לרדת כל אותו הלילה,
כאילו אף טיפה לא רצתה להחמיץ את מה שעתיד להיות.
אני זוכר את ריחה של האדמה שעלה בנחיריי,ספוגת מים רוויה,מגעה
היה נעים לאגרופי הקמוצים שהחזיקו מעט בוץ,כאילו בכדי להרגיש
קשר לקרקע הבטוחה שהיוותה מאין חבל  שהחזיק את מחשובותיי
במציאות הסוריאליסטית שבה אני יושב בתוך שיח בגשם שוטף,צמוד
לאדמה,קור אימים חודר לעצמותי מבעד למדים הספוגים במים ומבעד
לחרמונית שלא הצליחה לעצור את הגשם בדרכו אל עורי החשוף.
העברתי מבט אל החיילים שלי שישבו לידי במין חצי ישיבה מעורסלת
תוך כדי הישענות לאחור ותוך כדי ניסיון לשמור על ערנות ועל
זווית נוחה לנשק.חלקם ישנו,בתורם כמובן,הצוות שלי היה צוות
מיקצועי וממושמע,
חשיבות המשימה והסכנה התמונה בביצועה היתה נהירה לכולם,ידענו
לאן אנו הולכים ונגד מי אנחנו נילחמים,ידענו מה משימתנו וחזרנו
ושיננו לעצמנו כיצד ביצועה המושלם ישתלב במאמץ הבילתי פוסק
להגן על ישובי הספר ותושביהם.
כן,ללא ספק ידענו את כל מה שחשבנו אנו ושחשבו מפקדינו שאנו
צריכים לדעת ,גם ההכנות והאימונים הארוכים והמפרכים שביצענו
במהלך ההכנה למשימה בוצעו בצורה מיקצועית ומרשימה.
הבחורים ישמו את כל מה שניטע בהם המהלכו של מסלול ארוך ומפרך
הם בצעו את התרגולות בצורה מושלמת הביאו את עצמם פעם אחר
פעם אל סף הסיבולת ואף עברו אותו מידי פעם מבלי להישבר,ללא
ספק בתור מפקדם הייתי גאה בלוחמים שלי מאוד.יכולתי לומר בלב
שלם שאני סומך עליהם בעניים עצומות שיעמדו בכל משימה שתוטל
עליהם ויתגבו על כל מצב או על כל מכשול שיעמוד בדרכם.