אחרי הארוחה המפסקת ישבה משפחת גרינברג בסלון. עידית, שלא מזמן
שברה את רגלה, ביקשה מאמה להביא את האלבומים הישנים.
ואמא הביאה אותם.
תשעה אלבומי תמונות. חלקם ישנים יותר וחלקם פחות. וכולם נוטפי
זכרונות.
כל אחד הסתכל על אלבום אחר. אפילו נעם שלא היה לו כוח לזה
בהתחלה, צפה בהם בשקיקה. כשמתחילים עם תמונה אחת-אי אפשר
להפסיק.
עידית ראתה את אמא ואבה בחתונה שלהם- בשנת 78. היא צחקה על
המשקפיים הענקיות של אבא. אבל התמונות היו יפות. סבתא היתה כל
כך צעירה אז- רק בת 45. דודה טובה גם היתה צעירה. ולדוד שאול
עוד היו חצ`קונים.  הוא היה בן 16.
ועידית השתשעשע במחשבה. כמה דברים היו יפים אז.
היא ראתה תמונות ישנות של צחי- ילד של שנות השמונים הוא היה-
עם חולצות פלנל, גי`נסים בהירים וקרועים, נעלי דר. מרטינס,
וקרן עם פוני לכל הכיוונים וחולצה של גנס אנד רוזז.
ונעם- כמה היה חמוד כשהיה ילד קטן. עם שער כזה סמיך, ועינים
ממש כמו שלה עצמה- וגם השפתיים דומות. היו תמונות כשהיה תינוק,
שהוא נראה ממש כמוה. הייתה תמונה של צחי ונעם. כשנעם היה בן 5
וצחי בן 9 בערך, שהם בדיוק יצאו מהאמבטיה והיו עטופים במגבת
וצחי חיבק את נעם. היא הייתה נותנת הרבה כדי להיות שם באותו
רגע- ולזכור את זה.
אחר כך הסתכלה על האלבום המאוחר יותר של נעם. מגילאים 16-19.
ומשהו בליבה זז.
היא ראתה את התמונות של ורד- החברה של נעם אז- וכמה התגעגעה
אליה. היא התגעגע להיותו של נעם מאוהב.
היא ראתה תמונות של החברים של נעם- והוא עצמו בפורים. אמיר עם
שער ארוך. היא התכווצה. היא הייתה כלכך שונה אז-עידית. קשה לה
לעכל כמה השתנתה. לא היו שם תמונות שלה- ובכל זאת הזכרונות
הלמו בה.
האהבה של נעם וורד, החברים של נעם שהיו באים אליו יותר, המסיבה
שנעם עשה אז... הכל. הוא ראה תמונות שלהם מהטיול באנגליה.
תמונה של אדם מאחורי רובה עצום, והבעה פסיכופטית על פניו. היא
צחקה. נעם שכנע את אדם להצטלם ככה. ותמונות של ורד. תמונות של
איש סקוטי בקילט, מנגן ברחוב על חמת חלילים. ותמונה אחת שהיתה
ממש יפה- באיזה מבצר, מאי הייתה שם אוחזת במצלמת וידאו, יוני
היה שם והרוח נושבת לו בשערו והוא שואף אותה מלוא ראותיו, וענת
עם הגב מצלמה- ליד יוני. ואמיר- בבגדים שחורים, שער ארוך אסוף
לקוקו. הוא נראה ערפדי למדי- ואבני הטירה וסורגיה גרמו לו
להיראות רב עוצמה. אמיר אבל באמת רב עוצמה... כן. היטב היא
זכרה את העוצמה שלו על ליבה. אמנם העוצמה כבר הצליחה איכשהו
להפסיק להטריף אותה. הוא כבר לא שיגע אותה כמו בעבר. אבל
הזיכרון היה עוד חזק בליבה. הזיכרון-של אהבה ראשונה.
ועידית התכווצה עוד קצת.
היא מתגעגעת לתקופה הזאת, שנעם היה בן 16-19 והיא היתה בת
9-12.
כי החברים שלו היו יותר בסביבה, כי היו יותר סיפורים עליהם. כי
הם לא היו בחו"ל כל-כך הרבה.
כי היא הייתה אז בודדה- וחיה דרך נעם. כי היא הייתה אז תמימה-
ולמדה מתובנתיו של נעם. כי היא הייתה אז ביישנית- וערגה
לחריפותו של נעם.
כי היא הייתה-היא ונעם היה משהו נשגב. שנראה רחוק. ועכשיו- היא
לא רחוקה מלהיות בת 16. ועדיין המחשבה על נעם בגילה נראתה
רחוקה אלפי קילומטרים ממנה. כי אנשים אחרים שהיא מכירה בגילו-
ונעם לא התחברו לה ליחדה אחת. היא לא מסוגלת להבין שגם נעם היה
פעם בגיל שלהם.
לא.
כי גיל 16 של נעם וגיל 16 של כל מכריה, ובעתיד גם שלה זה שני
דברים שונים כל-כך.
והיא מתגעגעת לאז.
התקופה הזאת לא תחזור עוד. לאט-לאט הם פורשים כנפים, וגם נעם.
הוא מדבר איתה פחות. אם רק היה יודע כמה היא אוהבת אותו. כמה
היא מעריכה אותו. וכן- אולי, אפילו מקנאה בו.
וצחי- את צחי אהבה גם כן-כל כך. והתמונות שלה בתור ילדה קטנה
הזכירו לה איך כשהיתה בת 5 והוא בן 16, והיה מדבר בטלפון
בחדרו. היא היתה מזדחלת עליו, ומטפסת עליו. ובכלל לא הקשיבה
למה שדיבר. היא רק אהבה להיות איתו. ומדי פען כמעט החליקה וצחי
היה מושיט יד ותפס אותה.
"עידית, אם אתה כבר שם, תעשי לי מסז`..." והיא עשתה לו מסז`.
היא ניסתה, באמת. אבל היו לה ידיים קטנות והיא הייתה חלשה.
"עזבי... עזבי... תלכי לי על הגב."
ועידית הייתה הולכת לצחי על הגב ואנחות של חצי-כאב וחצי
השתחררות עלו מגרונו. עידית צחקה. ואחרי השיחה, היה משחק איתה
WWF והיא הייתה קופצת עליו, והוא היה מרים אותה וזורק אותה על
המיטה. והם צחקו כל כך!
לתקופה הזאת התגעגעה גם-כן. כל כך.
וכל פעם שהייתה שומעת את האלבום "טן" של פרל ג`אם או את
"האלבום השחור" של מטאליקה היא הייתה שוב בת 5 משחקת עם צחי
ונעם.

התקופות לא ישובו יותר. ויש עכשיו את ההווה. שלא היה רע
כלל-וכלל.
אבל הזכרונות... הזכרונות שוטפים את הלב כנחשולים.

והיא התגעגעה.