היא מכסה, עוטפת.
סמיכה וקטיפתית.
רכה, שחורה,
טובענית.

קל יותר לנשום,
והאוויר צונן יותר.
באפלה.
ושקט שורר מסביב.
שלווה.
דממה.
מוחשית יותר ובודדה.

כשכל הצללים בעולם
הופכים לעיסה,
וכשכל הפינות החשוכות
נהיות הפינה שלך.
כשאתה צולל
לתוך נבכי נשמתך,
ואתה מבין-
שאתה לא לבדך.
אתה יודע שאתה נמצא-
באפלה.

מודע לפעימות ליבך,
המאיטות.
מודע לנשימותיך-
החורקות.
ואצבעותיך אוחזות בבשרך,
משאירות סימנים.
אבל זה לא נורא.
וכשאישוניך נהיים
שחורים מתמיד
אתה הופך- לאפלה.

וכשדמעה קרה,
שלא מנצנצת
מתגלגלת על הלחי שלך.
וכשמבפנים
הכאב לוקח אותך
וכשנשמתך
מתמסרת לעולם הבא-
תדע
כי האפלה- היא אתה.