אני בודדה.
למה איני שוכחת אותך? למה תמיד רואה בדמיוני את פניך?
עד מתי עוד אוכל להמשיך ולהשפיל את עצמי?
זה אבסורדי, זה לא הגיוני, זה מטורף, זה אובססיבי!
אני פגועה ממך, אתה חי כאילו אף פעם לא הייתה לי משמעות
בעיניך, כאילו מעולם לא היה בינינו כל דבר משמעותי, כנראה באמת
כך הדבר... וזה הורס אותי.
הו, קריאת הינשוף בלילות נועמת לי.
מסעו הארוך תם והוא עייף עד מאוד.
מותח כנפיו הגדולות ומארגן את מזונו.
נוצתו נופלת לידי. אני עוצמת את עיני ונושפת אותה בחזרה אל
הרוח, אל אוויר הלילה.
הו, ינשוף יקר, התיקח אותי איתך, אל המסע הבא?
רוצה לעוף עימך הרחק, הרחק... לשכוח מהכל. לסייר בין ענני שחור
וכוכבי מרום וסער גדול ואפלולי.
מבינה מדוע עלינו להמתין רק עד ממלכת הלילה הבאה, כי אומנם גם
אני עייפתי כבר.
וכה בודדה... רוצה רק כתף קטנה להניח עליה את ראשי, רוצה
להרגיש אהובה, ראויה. רוצה להתמזג עם עפר כוכבים, להתמוגג בקסם
המהפנט...
אני לא יודעת מה עוד אוכל לעשות, כיצד לפעול. נימאס לי לנסות
להיות איתנה וחזקה.
אני רוצה שיאחזו בי, יחבקו אותי...
הו, בבקשה, אולי הלילה נוכל?....