רדפו אחריו והוא ניצל ככה שהוא עמד. חלם על רעידת אדמה.
אנשים בלבוש שחור, בנעלים מבריקות מכמות הלכה העצומה שמרחו
עליהן לפני צאתן למרדף, הם הבהיקו והבריקו מרחוק, למרות שהיה
זה אור יום.
אני עמדתי וצפיתי מהצד. לא ידעתי אם לבכות מרוב התרגשות
ההלם, או לאתר רעיונות הצלה תועים, רציתי כל כולי עד ללשד
עצמותיי הלאות לנקוט במעשה, ויהי זה כל מעשה שרק יופיע בראשי.
אבל נשארתי עומדת דום. רגליי לא דבקו בקרקע, לא קפאו על מקומן,
תחת זאת הקרקע היתה זו שלא ניאותה לשחררן מלפיתתה החזקה,
העקשנית. היא רצתה בי, יותר משאני רציתי לעזור לנרדף.
אבל הם רדפו אחריו והוא ניצל ככה שהוא עמד. עם כל צעד חפוז
ומאיים שהתקדמה החבורה של האנשים הלבושים בשחור, הוא רק התרחק
בעמדו. כמה פשוט! על רעיון זה לא חשבתי, בעת מרדף, כשהלב פועם
ומרוב עוצמתו ומהירותו לא יודע אם לפלוש לימין או לשמאל, כל מה
שצריך לעשות זה לעצור. הוא ניצל. שוב יכולתי להתרווח על הידיעה
שהוא שלי, היה וישאר. אף איש בשחור לא יוכל לגזול אותו מבין
כפות ידיי האוהבות. הדבר שהפריע לי בעמדי כך, ניצבת על מקומי
ובוהה בתהיה ובהשתאות על חכמת הצלתו העצמית הוא, שלי לא היתה
יד במעשה. היתי נייחת, פסיבית מכף רגל ועד ראש. היתכן? באמת
קיימת האפשרות שאני לא שולטת, ולו קצת, על סיכויי קיומו
התמידיים של אהובי? הרי אני אהובתו! איה היא הגרסה של: "גוף
ועוד גוף באיחודם מאבדים את ה"אני" הקודם שלהם, ויוצרים "אני"
אחד חדש ושלם יותר משכהיה בהיותו שני גופים אבודים." כך חשבתי
תמיד, מאז שעמדתי על פשרה של אהבה. רגשות הפכפכים גועים בי
עכשיו. איני מסוגלת לקבוע לעצמי, וזו תהא חולשתי מעתה ועד
עולם, אם אני היא השולטת בחדווה על עולמיי, ועליי להדגיש -
עולמיי, או שמא עולמיי הרבים שולטים הם בי, כגלים דוחי רחמים
הגועשים בקצפם על אניה שעתידה להטרף ביניהם. (או אוליי הספן
העיוור והפיסח עדיין חושב וגם יודע שהמצב שהמצב הקיצוני
והפתאטי כאחד הזה,בכל-זאת תחת שליטה בלתי מעורערת שלו). אך האם
בזה מסתכמים כל תהיותיי? האם אין גם גוונים של אפור חלש ואפור
חזק יותר מגיחים מבין צללי השחור, האין קיימים גם כוחות שלא
ניתן להגדיר אותם כחיצוניים וכפנימיים, כבחירה עצמית וכבחירה
חיצונית? אולי משתתף כאן בין שני גיבורי הבמה שחקן נוסף,
שמתעתע בשניהם ובעשותו כך נמצא בעצם מאחורי הוילון, זה שכולם
משתאים על הדרו כשהוא מורד לבסוף והזמן למחיאות הכפיים מגיע?
אני תוהה האים המטאפורות תפקידן להבהיר השתאויות, או לבלבל
ולהעלות עוד ועוד שאלות, בלי סוף תהיות, הרהורים שאינם מתכלים
בעולמות המוכרים לי.
בעוד וסערת הרגשות גועה בי, אני נשלטת עדיין בידי הקרקע.
אבל גם הוא עומד עדיין. שלא כמוני, אני בטוחה שהוא מחזיק
באמתחתו את יסודות הבחירה החופשית, הוא, כך בטוחה אני, אינו
נתין של הקרקע, אינו כלי משחק בלוח השחמט, כזה שנשאר צמוד ללוח
המתכתי במידה והוא מגנטי בתחתיתו. למרות שאנחנו גוף אחד, בכל
זאת ישנן תכונות החסרות בי והמוצאות פיצויין אצלו. תפיסה זו
שלי עדיין לא מסכימה עם המשכות שני יצורים קטביים אחד למשנהו.
תמיד חיפשתי, ועליי להשתמש ביכולת ההדגשה שנית, שאני חיפשתי,
בגוף ראשון, את הדומה לצלמי. השוני מעולם לא עורר בי עניין
מיוחד. הנוסחא היתה - לשמוע על בן-אדם, לראותו בהזדמנות, להכיר
אותו בפעם השניה ולדבוק בו אם אשיותו ותוכנו על בוריו משכוני
אליו. את המשיכה אני מגדירה כדבר המוכר לי, בלתי זר, כי זר הוא
גם עויין ועויין לא רוצה בי מה עוד שאיני מעוניינת בלרכוש
לעצמי אויבים מרחוק, אלא ידועים, כמעט משניים לי. כמה שיותר
אני.
מה שמשך אותי אליו, אל התקוע באדמה הנכנעת לו, יותר נכון -
היא תקועה תחת רגליו, היה דוקא הבלתי ידוע, אך לא זר. תחת שום
הגדרה לא היה הוא באשיותו כמו גם בחיצוניותו זר ועויין לעומתי.
הוא היה הראשון שלי, הראשון שחיפשתי ולעומת הבאים אחריו היה
האדם שהכי פחות חיפשתי ובכל זאת היתי הכי בטוחה שהוא יהיה
האחד, הראשון שלי. מה שמשך אותי אליו, היה הדמותו הצנועה,
המוחבאת כמעט, של זהותו אל זהותי. הוא החביא את הדמותו אליי.
הוא רצה למצוא קודם את השוני. אני מיד ניסיתי להעלות את הדומה
ביננו.
מטאפורות, לשם מה הן נחוצות לי? הן רק מאפילות. או שמא יש
ביכולתן תחת שימושי, להבהיר?
כך, בדמיוני השב לאחור, לתקופה ממושכת במהותה אך קצרה יותר
מהבזק הברק, אני רואה אותו ניצב שם, שולט בשליטה אדירה על
האדמה הנכנעת לחסדיו, מודה לו על עמידתו עליה, והאנשים השחורים
נבלעים במרחק ממנו. הם לעולם לא יצליחו להגיע אליו.
מפני מה הוא בורח? מדוע לא העיף עליי מבט מתחנן לעזרה,
להשתתפות ביגונו, יגונו על-כי הוא אכן שולט בקרקע שמתחתיו, אך
לא על סדר המאורעות.
אחר-כך, בהחשיך הליל על המדשאה הקרקעית והירוק של הדשא נבלע
בחום של האדמה, חזרתי הביתה, השארתי אותו עומד כך, מי יודע עד
אימתיי. חזרתי לביתי, בו אני יודעת שתמיד אוכל למצוא מפלט מפני
הסובב אותי בצורה הקרובה ביותר למושלמת, חזרתי, השלתי בגדיי,
ברוב מאמצים הורדתי את הגרביים לאחר שחלצתי נעליי, וישבתי עוד
דקות ארוכות כך בלי מלבוש מלבד תחתונים, על מיטתי. תוהה כיצד
לעכל את עצירתו הפתאומית אך הברורה והידועה מראש, ואת הניתוק
הרעיוני-מחשבתי שנוצר כעת ביננו. האם עדיין הוא עומד שם? החושב
הוא עליי, על חושבי עליו, על דאגתי כלפיו? היודע הוא בזה הרגע,
יודע שיותר מתמיד אני אוהבת אותו, שמצאתי את מה שחיפשתי תמיד
בכל אדם שחלף על פניי ברחובות ההומים, את הראייה לפנימיותי, את
הבטחון בידיעת אהבתי אותו?
חזרתי הביתה ועשרות שנים חלפו-עברו מעליי בלי משים, אך עם
תרומה אדירה של מידע וניסיון. מאז איני מנסה להפגין בפני כל את
חכמת החיים שבבעלותי, את המראה של אדם נסיוני, רואה ומבין
עולם. גם הירח התיישן בכמה עידנים. הצבע שלו שוב אינו צבע ידוע
וצפוי בחילופי גווניו, ברגעי המרתו את צבעיו. הוא החליף את
סקלאת צבעיו בצבעים אחרים, אומר - חמים יותר, כתומים יותר.
קודם הם היו צבעי ניאון קרים, שלמראית אחד מאותם גוונים היתי
נואשת באין המצאותו של רע נפש קרוב לידי, כל-כך קר היה לבד מול
הניאון קרוי הלבנה. כעת, כששוב אתבונן בירח אראה אותו מעז
לחייך, חם, אוהב, כאחד שאומר לי - בואי אליי, איתי, נטשי את
בני האנוש הארציים, אהובך לא יבינך, רק אני. מושיט לי בגאווה
ענף של זית שהעלה אבק בין גבעוליו ועליו, כאילו חיכה המון לשעת
מאורע זה של פיוס איתי.
הוא ניצל בעומדו שם, מביט אחורה אליי ביגון מתייסר ופתאטי,
לא מבין מדוע רק הוא היכול לשלוט באדמה ומעמי נעלמה יכולת
פשוטה זו, כנראה מגולל מחשבה בראשו על הטעות שלי בתיזה של
ההתאחדות, שכן הנה הוא ניצב עם יתרון כשלנגדו אהובתו בעלת
המגבלה.
לפחות בהיררכיית היכולות אנו מסכימים, אם אכן חשב זאת
בראשו...
אבל עכשיו הוא היה רוצה שאפסיק לתארו, לתארי. הוא הבין קודם,
עוד לפניי, שזה היה הלילה בו במקום להתקדם איתו לדרגת היכולת
שלו, התיישנתי.
כך הסתיים החלום שלי.
מאז נדמית הלבנה לרגעים כפנס ניאון חסר השפעותיו הנודעות, קר
באדישות אורו, בלובנו המסנוור. לא משגר אליי דבר. לעת ערב אני
נעמדת מתחת לברז המקלחת. הפעם קשתה עליי במיוחד פעולה ריטואלית
זו. בקושי רב הורמתי ממיטתי בידי כוחות חיצוניים, שלהם אין כל
קשר איתי, ונלקחתי על-ידי רגליי למקלחת, לא שוכחת לסחוב אחריי
את המגבת.
אני פותחת את המים החמים ונותנת להם לזלוף מעל עורי. תחילה
בזרם חלוש, טפטופים דקים ועקלקלים בירידתם, עדיין בלתי
מאוחדים בהווייתם. הם קרים, אט אט פושרים, ועם התחלף הזרם לזרם
בעל חוזק רב יותר הם מביאים עימם גם מים לוהטים, שעם הזמן אכנע
לרצונם ההידרותרמי, ומהם גם אפיק את הנאתי היחידה.
-מוקדש לתומאש- |
