שוב החורף בא עלינו, ובודד...
קיוויתי שתחמם אותי שוב בזרועותיך.
אך תקוות הן סתם חלומות שווא שבני אדם מתעקשים לשמור.
אתה זוכר איך שבהתחלה צחקתי, על זה שתמיד מעונן כשאנו
נפגשים?...
כעת השמש זורחת בכל יום, אך את פניך לא ראיתי זמן רב.
בקרוב ילדים קטנים ירוצו במטריות עם מגפיהם הזעירים ויקפצו על
שלוליות מכל עבר.
אני אביט בהם ממרחק, בעוד יעטוף אותי הריח הסמיך והמסתורי
ההוא, אשר תמיד בא אחרי גשם כבד.
אשלב את זרועותיי ואדמיין שאני פוצחת איתם בריקוד, ואחר רצה
לכיוונך באושר וקופצת לחיבוק גדול, אתה מרים אותי ומסתובב.
אף אחד לא יאהב אותך כמוני, מדוע אינך רואה זאת?
אין סוף מכתבים ושירים כותבת אני אליך, מעולם אינך מבין את
עומקם...
החורף בא עלינו.
בקרוב נחזור הביתה בכל יום עם אף אדום וצעיפים על הצוואר, נשב
ליד התנור החמים ונשתה שוקו בכוסות עבות וגדולות.
כל אחד, בביתו שלו.
אני רואה אותך בתוך החדר שלך, מכוסה בשמיכה, שוכב לבדך,
אני שוכבת לבדי...
ופעם, לפני זמן כה רב, הדברים היו שונים, הלא כן?
איני מסוגלת לסבול זאת יותר, לא מסוגלת לשאת את העובדה.
שהנה ושוב החורף בא עלינו.
ובודד...