הלכתי בין עצי דקל והבטתי אל השמים, צבעם היה עוצר נשימה,
תענוג שכזה, הרגשתי שפשוט אוכל למות תחת היופי הזה.
אך מה שווה הוא התענוג הקטן ההוא, אם אני חוזה בו לבדי?
לא טוב היות האדם לבדו...
ישבתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס הבא, שייקחני לביתי.
יש שאומרים שליבו של אדם שוכן בביתו, אך ליבי שלי שוכן
קילומטרים רבים ממנו.
מה שוות הן אלפי מילות תבונה, מול מגע יחיד אוהב?
מה שווה הוא היגיון הגדול, מול רגע קצר של טירוף משחרר?
מה נגזר על האדם החושב בעזרת ליבו?
מדוע דווקא לשאלות הכי חשובות אין תשובה אמיתית?
כן, דברי אכן מאוסים עד מאוד, כדברי הבאים לפיני, מן הסתם גם
הרבה אחריי.
ואהבה היא הרגש המאוס ביותר, אך הכואב יותר מכל.
וכבר יש לי בחילה ואני נגעלת... אני צריכה שינוי.
שינויים... האם גם שינוי לטובה הוא שינוי קשה?.. אולי לעיתים
קשה יותר מידי.
בגלל זה יש אנשים שיעדיפו להמשיך ולסבול מאשר להסתגל למשהו
חדש.
כשחזרתי היה חשוך ודומם, רק צעדי המהירים הפריעו לשלוות
הרוחות.
מצאתי את עצמי שוב במקום מוכר.
לילה.