אני ואתה הכרנו במבול הגדול.
אבודים, רטובים עד העצם, בזמן שהעולם סביבנו נשטף, כל נפש חיה
נמחקה ממישור החיים הזה, תחת זעמו הרב של אלוהים.
לא יכולנו להחדיר לתודעה שלנו את סדר הגודל של האירוע המתרחש.
לא הבנו את רוע הגזרה.
היינו אנו, שנינו, עטופים בגשם הגואל.
כה יפה היית אז וכה בודד...
יחדיו, תחת כיפת שמים סגריריים, חיפשנו מקלט, ישועה, תיבת עץ
קטנה שתיקח אותנו למקום מבטחים, ויונה צחורה, עם ענף זית,
שתוביל אותנו לדרכנו החדשה והטובה.
תאמין לי יקירי שאני מכירה אותך היטב.
יודעת הסיבות לעזיבתך.
לא יכולתי לתת יותר ממה שכבר נתתי, אך הייתה זאת רק שאלה של מה
בכך, כי זה אותי עצמי שפסקת מלאהוב...
ואולי, אולי זה מפני שפשוט אינך יכול להתמודד עם להיות שמח,
נאה לך הסבל, הוא הולם אותך.
אפילו בזאת שבאה אחרי, לא שמת את ליבך, תמיד ניתלת בחוסר
ביטחון וחשדנות.
מדוע לא יכול להבין? אלוהים כבר הציל אותנו ביום ההוא! מדוע
עלינו להמשיך ולהלחם בו? בכל מקרה כבר לא נותרה בנו אמונה...
ומיהו האדם אשר יארגן לעצמו קרב נגד חלל ואוויר?! ומהי המטרה
שלו? למה תמיד עליו לשאוף ליותר בלי להביט כלל במתנות היפות
שטומן בתוכו ההווה?
את המבול האחרון, ראיתי בלעדיך...