"רחללללללל!!!!!!!! הילדה שלי!!!! תחזירו לי את הילדה שלי!"
צעקתי בעוד שני בריוני השרות לרווחת הילד בעלי ידיים בעובי גזע
תופסים אותי בכוח, דמי נעצר. לאמיתו של עניין, באותו הרגע הדם
בגופי כולו  נעצר. הם לוקחים לי את הילדה!. "בבקשה, היא ילדה
קטנה, היא רק בת 5 היא צריכה אותי, את אימא שלה!" "היא כל
העולם שלי אל תיקחו אותה". ניסיתי להסביר מתוך סבך הדמעות.
לרגע נעצר והסתכל עליי נציג שירותי הרווחה. כאילו שמע אותי
לפתע, אך בעיניו יכולתי לראות את האטימות ואת הקור כלפיי,
כאילו עשיתי משהו רע. הוא פתח את פיו בשלווה ואמר: "אם כל כך
היה איכפת לך מהילדה היית סותמת עכשיו את הפה ונותנת לנו לקחת
אותה מפה בשקט בלי בעיות בלי כל הצרחות סירנה שלך!". "עכשיו
תיקחו אותה מפה, תחזיקו אותה שם- בחדר ואל תתנו לה לצאת עד
שאני קורא לכם". אני עוד בהיתי באותו אדם מרושע חסר הלב ותהיתי
מאיפה נובע כל הרוע הזה כלפיי, הרי לא עשיתי לו דבר. איך הוא
מסוגל להיות כל כך קר.
ואז הם התחילו למשוך אותי בכוח שלא ניתן להגדיר אל עבר החדר
השני. אז כבר הבנתי מה הולך לקרא הלאה והתחלתי שוב לצרוח. הפעם
נוספו גם בעיטות חזקות באוויר בלא הועיל."התינוקת
שלללללללללליייייייייייייי!!!!!!!!!!!! תחזירו לי את התינוקת
שלי!". רחלי שלי בכתה בהיסטריה.
לשתינו תמיד היה קשה אך היא  היתה ילדה טובה ושקטה, יראת אל,
קדושה ממש, ובקושי בכתה. בחדר, לאחר כמה דקות השתתקתי. הדמעות
נפלו על פני בשקט, אותו השקט שאהבתי בלילות, כשרק נשימתה
העדינה של רחל שלי נותנת קצב לדממה. עכשיו אין קצב יותר, אין
לי יותר מנגינה בחיים, אין לי את רחלי שלי הקטנה. הבחורים פסקו
מלהחזיק בחוזקה ביידי, כנראה הבינו שכבר נכנעתי. גופי היה
שרועה על מיטת הקש הקטנה, וכולי הלם מן האירוע שאירע. באותו
רגע החלטתי להחזיר אליי את ביתי, ולנקום.

רחלי שלי ואני, גרנו בניין דירות זול, איפה שכל הזונות
המלוכלכות עושות את עבודתן. שאלוקים יסלח להן. כל לילה הייתי
מתפללת שיסלח להן. חיינו בצניעות אך באושר. רחל למדה להודות
לאלוקים על מה שיש לה, וגם על מה שאין. הקפדתי לגדלה בדרך אהבת
האל הגדול והאמונה החזקה בו. ביתי החכמה היא כבר ידעה שישה
תפילות בעל- פה: תפילת שמע, תפילת הדרך, תפילת יום שבת, ואת
תפילותיהן של שלושת הרגלים. רחל שלי ילדה מוכשרת וחכמה. אם רק
הייתי יכולה להעניק לה יותר. אך לא יכולתי. חיינו באופן מחפיר.
הדירה היתה מטונפת- למרות שניסיתי לשמור עליה מסודרת, וניקיתי
כל שישי ולפני כניסת השבת. היה בה ריח של אצטון, פלסטיק שרוף
וסיגריות שהגיעו מדירותיהן של הזונות. החלון היחיד בדירה היה
שבור- אז בחורף כיסיתי אותו באחד מחיתוליה הישנים של רחל.
הקפדתי להלביש את רחל כראוי- והכוונה בכך היא לבגדים חמים. אך
רבות לא היה נשאר כסף עקב כך לקנות אוכל. אז הייתי גונבת
ושאלוקים ייסלח לי- הייתי חייבת להאכיל את הילדה. ואנוכי רק בת
אנוש ולכן נופלת אני מידי פעם לפעם. הייתי מוכנה לגנוב רק
בשביל רחלי שלי. עבדתי ב-3 משרות בכל יום כדי להביא לביתי
היקרה את כל מה שהיא זקוקה לו. היה זה קשה אך שווה לראות אותה
כשהיא לבושה כיאות, כשביטנה מלאה והיא שבעה ,כשהיא מקבלת את
החינוך לו היא זקוקה,  כשהיא בריאה וכשביכולתי בפעמים רחוקות
לחסוך ולקנות לה בובה חדשה. נתתי לה כל שיכולתי לתת. הבעיה
היתה שלא ייגלו אותי, משאירה את ילדתי בדירת פרוצות לבדה במשך
כל היום והלילה בזמן שאני בחוץ. הייתי חוזרת בין עבודה לעבודה-
לקחת אותה מן הגן, ולהכין לה 2 ארוחות ביום. 2 ארוחות- מה
שיכולתי להרשות לעצמי. מהמפעל לפעמים הייתי גונבת קצת אוכל
ומחביאה כדי להביא ליקרה שלי.
הקירות שבדירה היו דקים וחיינו שתינו בסמיכות לבעל הבית ואשתו.
בתחילה חשבתי שהם פשוט נקלעו למצב דוגמת שאני ורחלי נקלענו
אליו ולכן הם משכירים את רכושם לזונות. אך מאוחר יותר כשזמן
עבר הם נראו לי מפוקפקים יותר ויותר. ערב אחד בעודי שוכבת
במיטה יחד עם רחלי מחבקת אותה כדי לחמם את בשרה, שמעתי את בעל
הבית מדבר עם אשתו: "אין ארוחת ערב?! עצלנית אחת! אני רעב איפה
האוכל שלי- את כל היום בבית ואת לא עושה שום דבר! נמאס לי מזה
כבר!" האשה ענתה:"אין לנו כסף, הזונות עושות בעיה עם
התשלומים!, תגיד לי אתה- איך אני אמורה לבשל משהו עם אין לי
כסף לקנות את החומרים?! איך לעזאזל נגמור את החודש?!"
בעל הבית:"בקצב הזה נגווע ברעב!"," צריך להלשין על הזונות העלה
למשטרה! נאיים עליהן קודם, הן בטוח ישלמו אחר כך!". האישה:
"ואת מי בדיוק נשכר פה אם לא את הזונות?! אם הן ילכו אין סיכוי
בכלל שנראה עוד כסף!" אז הרים בעל הבית את קולו כך שנשמע ממש
כאילו הוא עומד בחדרינו שלנו וצועק: "אז מה את מציעה שנעשה!?",
את כל כך חכמה אז תציעי פתרון!". היה שקט והאישה המשיכה: "יש
לי פתרון".
בעל הבית: "תמשיכי..." האישה: "הדוסית הזו- בדירה לידינו..."
צמרמורת עברה בי. קפאתי במקום כשרק אוזניי כאילו גדלות כדי
לשמוע טוב יותר. "היא עובדת סביב השעון כדי לפרנס את הילדה..."
בעל הבית:
"נו?! אז זה אסור!?" האישה: "אסור כשאתה משאיר ילדה בת 5 לבדה
בבית כל היום, בייחוד בדירה מרופטת כמו שלנו מלוכלכת ומלאה
בזונות!, זו הזנחה!" בעל הבית: "ומה את רוצה לעשות?! לסחוט
אותה?!." האישה: "לא היא לא תוכל לתת לנו כלום, יש לי רעיון
הרבה יותר טוב- נלשין עליה לשירותי הרווחה לילד. ונבקש כסף על
המידע!". שוב שקט השתרר בדירה- בעל הבית הרים את קולו ולחש:
"אני אחשוב על זה". לא ידעתי מה לעשות. פשוט חיבקתי את רחלי
שלי חזק אליי, צמוד לחזה שלי ללב שכעת פעם כמאיים לפרוץ גידים
עור ובשר ולצאת החוצה. לא ישנתי בלילה ההוא.  בששת  השעות הללו
שעד העבודה הבאה חשבתי מה לעשות כדי לשנות את דעתו של בעל הבית
כדי שלא להלשין עלינו. הרי לא היה לי כסף לדירה אחרת, והוא עוד
לא הטיל פור על חיי וחיי ביתי. הייתי חייב לשכנע אותו.

בערב יום המחרת- דפקתי על דלתו של בעל הבית. דקות קודם לכן
בעודי מכינה לרחל שלי את ארוחת הערב שמעתי דרך הקירות הדקים את
אשתו היוצאת מהדירה. בעל הבית פתח את הדלת החורקת- והופתע
לראותי בכניסה."כן?" שאל. "אני צריכה לדבר איתך אדוני, בבקשה"
"גם את לא יכולה החודש לשלם שכר דירה?!" "לא, לא אני יכולה
בהחלט! להזכירך מאז שהגעתי הנה ואני כבר שלוש שנים גרה במעונך
אני משלמת כל חודש את התשלום בזמן ובאופן מלא"." נכון..." רטן
בעל הבית בחוסר מנוח. " אז על מה את רוצה לדבר?!"
"אני יכולה להיכנס?" "לא!" "אז אני אדבר איתך כאן אם כן".
"דברי כבר אין לי את כל היום!". "אני אהיה כנה איתך אדוני,
הקירות הדקים.... שמעתי את השיחה שאתמול ניהלת עם אשתך- ובאתי
להתחנן ולבקש שלא תפיל את הפור לרעה עליי. אני מוכנה לעשות הכל
בשביל זה". בעל הבית ההמום בהה בי במשך דקה שלמה, אחר כך בחן
אותי מלמעלה למטה וחזרה, וביקש שאכנס. נכנסתי. בדירתו יכולת
לראות איזה מין אנשים הם בעל הבית ואשתו, סיגריות שריחן נדבק
לקירות החדר בעקשנות, היו זרוקות בכמה וכמה מאפרות מעופשות
שחורות בפינות החדר. קורי עכביש נמתחו מקיר לקיר. צלחות
מטונפות נערמו בכיור וזבובים רחשו מעליהן. מהקירות התקלף לו
הטפט המוזהב, וכיסויי המיטה הזוגית היו צהובים ומלוכלכים,
כאילו לא החליפו אותם שנתיים. "שבי" הציע לי כורסא מרופדת בעור
נמר.שבה רגל אחת איימה להישבר. התיישבתי. "את מוכנה לעשות הכל
את אומרת?" "הכל!" "טוב אז הייתי רוצה שמחר תתייצבי פה באותה
השעה כמו זו. אשתי יוצאת בכל יום בשעה הזו. "ולא תלשין עלינו?"
"אם תעשי מה שאומר לך, לא." "תודה לך! אתה אדם קדוש! שאלוקים
ישמור אותך!". יצאתי מדירתו מעט יותר רגועה.

ביום שאחרי בשעה הנקובה- דפקתי על דלת דירתו של בעל הבית. הוא
הכניס אותי במהרה,  לקח אותי בכוח בידי וזרק אותי על המיטה.
"תתפשטי!". הסתכלתי עליו כלא מבינה."תתפשטי כבר אישה! אין לנו
הרבה זמן!". המשכתי להסתכל עליו- הייתי תמימה מידי גם אחרי כל
מה שעבר עליי כדי להבין. "אמרת שתעשי הכל! או שאת מעדיפה ש-".
"לא!" פלטתי בלי לחשוב. התחלתי לפשוט את בגדיי. לאט לאט,
כשהדמעות יוצאות החוצה. המטפחת שלראשי, הנעליים הכבדות
והמלוכלכות, גרביים מיוזעות מיום עבודה ארוך..."תמהרי כבר! אין
לי את כל היום!". המילים הגיעו לאוזניי אך לא עיכלתי אותן, כל
הסיטואציה נראתה לי הזויה כאילו אני בתוך חלום רע. לבסוף הוא
איבד את סבלנותו והוריד ממני את הבגדים בכוח! בלי רחמים!
במהירות כמו חייה! הוא זרק אותי על המיטה המסריחה משתן. ומגע
הסדינים שעליה על עורי העביר בי בחילה. ליבי געש בעוד גופי היה
קפוא וחסר תזוזה מהפחד. הוא חדר לתוכי תוך שהוא אומר "מי היה
מאמין שמתחת לכל ערימות הסמרטוטים האלה מתחבא גוף כזה". הוא
הכאיב לי. אבל הכל עבר במהירות, כמו סיוט בלילה. רק שמזה לא
הצלחתי להתעורר. בעודו מתנשף מעליי פיו המדיף ריח של אלכוהול,
ולגופו הכבד ריח של זיעה חמצמצה. יוצא ונכנס יוצא ונכנס כך בלי
לשאול, בלי לעצור. אחרי דקה שנראתה כמו נצח מצד אחד ומצד שני
כמו שנייה- הוא גמר. בתוכי. מיד אחרי זה הוא קם, הורא לי
להתלבש- "ותחזרי מחר באותה שעה!".

חזרתי הביתה והשכבתי את הילדה לישון, כשהיא חיבקה אותי ניסית
לגמור את החיבוק כמה שיותר מהר כדי שכל הזוהמה שנשאתי עכשיו
עליי לא תדבק בה. לא יכולתי לא לחבק אותה בכלל, היא היתה
מרגישה שמשהו לא קשורה. כשנרדמה  הקטנה רצתי למקלחת. המים
הקפואים לא עזרו לשטוף ממני את החרפה. לעזור לי לעלות מן המקום
שעליו הגעתי- שפל המדרגה. המשכתי להתקלח למרות שרעדתי מהקור
שסימר את עורי, שהדיף את ריחו שלו. שפשפתי את העור בכוח כדי
שהוא ייצא ממני! התחיל לרדת דם מהבשר. הדם לא ניקה אותי. הוא
נישאר דבוק אליי. במשך חודש כל יום הייתי באה אל דירתו והוא
היה מבצע בי מעשי סדום, לא היה איכפת לו שבכיתי כל פעם מחדש.
הוא לא אהב אותי ולא חש אליי שום רגש, רק תאוות גבר לאישה.
משיכה מינית, פשוטה, גשמית ומכוערת. ובכל פעם אמר לי לחזור
ביום שלמחרת. עד שפעם אחת לאחר שסיים עליי מעשיו המטונפים, לא
ציין שעליי לבוא אליו יותר. חשבתי ששילמתי את חובי בתמורה לכך
שלא ילשין עליי ועל ביתי. טעיתי- הוא הלשין עלינו.

אני ורחל שלי גרות בפארק הציבורי. המיטה שלנו היא הספסל שבגן
המשחקים והשמיכה היא המעיל שלי. אני מתכרבלת עם רחל יחד תחתיו
ומנסה לחמם אותה. ריפדתי את "המיטה" שלנו בעלים של השלכת.
לפחות אוכל אני יכולה להביא לפייה. ובגדים לגופה. מקלחת אנחנו
עושות רק פעם בשבוע כשבאים לבית הכנסת ושם מחכה לי ולרחל
המקסימה שלי גם ארוחה דשנה. רק גג במחיר סביר לא מצאתי לשתינו
עוד. רחל שלי בת שנתיים. אני עובדת ב-שתי משרות. היחידות
שמצאתי שבהן יש גם גנון לילדי העובדים. אני לא יכולה לעזוב את
רחלי שלי לבד. לפעמים אני מרוויחה עוד כסף משמירה על ילדים
שההורים מבקשים ממני לשים עליהם עין בשעה שהם משחקים. רחל שלי
חולה הרבה בזמן האחרון. הקור החליש אותה. מכרתי את כל הרכוש
המעט היקר שהיה לי- תכשיטים משפחתיים בגדים טובים וכדומה כדי
לקנות לה תרופות ולהביא אותה לרופא. אך הכסף כבר אזל ואם היא
תחלה שוב- אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם היא תחלה שוב. למזלי
היא ילדה חזקה. כל לילה אני חולמת על בית חם ומלא ילדים. ילדים
שלי. אני חולמת על הריון ולידה. אני חולמת שאני בריאה. כל יום
אני חושבת לעצמי איך הוא היה יכול לעשות לנו את זה!, זו הילדה
שלו, בשר מבשרו עצם מעצמותיו. והוא אדם צדיק! יירא אל! רב
גדול, איך הוא זרק אותנו כך לרחוב. אבל הוא לא אשם, לא. הבאתי
לו בת. ולא יכולתי לתקן את זה, אני הרוסה. הרחם שלי הרוס.
לבסוף מצאתי דירה לשתינו. באזור של הזונות הסרסורים
והנרקומנים. הדירה היחידה שהסכימה לשכן אותנו בה בתשלום שאני
יכולה להרשות לעצמי. היה חשוב לי שלרחל תהיה קורת גג מעל לראשה
ושהיא תפסיק לחלות. בעל הבית ואשתו נראו לי כאנשים הוגנים
וישרים, והצלחתי לעמוד בתשלום שכר הדירה כל חודש. ראיתי על
ביתי אושר בעיניים- סוף סוף היה לה בית.

רחלי המקסימה שלי בת שנה בלבד אני ואביה יעקוב יושבים בחדר
הרופא של הקהילה. אני לבושה בגדים צנועים חמים, יעקוב בבגדי
חסיד, ורחלי שלי, רחלי המתוקה לבושה כולה בגדי שבת לבנים
ויקרים המגנים על עורה הרך מאוויר החורף הקר. הרופא מהסס לדבר.
עד שלבסוף בעלי יעקוב פותח את הפה: "אתה מוכן להגיד לנו מה
קורה?!" "למה זימנת אותנו היום? למה לא יכולתם פשוט לשלוח את
תוצאות הבדיקה בדואר אלינו ישירות הביתה?". הרב מסתכל עליי.
אני שותקת. רק עיניי מדברות אליו. הן נוצצות ורועדות בפחד. הוא
מסתכל על יעקוב שלי ויעקוב מתקיף: "נו?"." יש לנו בעיה" פותח
הרופא בדבריו, דברים ששינו את חיי וחיי ילדתי היחידה רחל
לעולם. "ערכנו בדיקות בך גברת צינוביץ' כדי לראות מה הנזק
שנגרם עקב סיבוכי הלידה והניתוח שבעקבותיהם" הנהנתי בראשי.
"ובכן התוצאות אינן משמחות לצערי" "מה התוצאות דוקטור?" עניתי
חרישית, כשבעצם בכלל לא רציתי לשמוע את תשובתו. "אני מצטער,
אבל הרחם שלך נפגע קשות מהשוק של הלידה וטעויות הניתוח
שבעקבותיו. את לא תהיי מסוגלת יותר להיכנס להריון וללדת
ילדים". באותו רגע קפא העולם לא שמעתי יותר דבר. לא יכולתי
לזוז. זה לא יכול להיות. כל חיי דמיינתי אותי אם ל-6 ילדים
לפחות. תכננתי משפחה גדולה. מאז שאני ויעקוב שודכנו דיברנו על
משפחה גדולה, מאושרת. ללכת במצוות האל! מצוות פרו ורבו. מה
שווה אישה אם ריחמה הרוס? אם היא לא יכולה להביא יותר ילדים
לעולם?!. אלוקים קילל אותי. ואני לא עשיתי דבר. יעקוב לעומתי
דפק על השולחן, הסתכל בי בכעס בעודי מרכינה ראשי בבושה, לקח
מעילו ויצא מהדלת. התחלתי לבכות רחל שלי נבהלה ובכתה איתי ביחד
מיד. כאילו ידענו מה צופן לנו העתיד. הרופא ניסה לנחם: "את
יודעת הוא בעלך, הוא רק נסער כמוך, הוא אוהב אותך"."ויש לכם
ילדה יפיפייה, הוא לא יגרש אותך בשביל זה!" ובין הדמעות הצלחתי
לאמר: "אבל הוא רצה בן!". כשחזרתי הביתה עם רחל שלי, מחוץ דלת
היתה מזוודה של רכושי ושל ביתי הקטנה ועליהן פתק. הפתק נכתב
בחופזה בידיו של בעלי היקר יעקוב בו היה כתוב שהוא עוזב אותנו
לטובת חיי הדת. אני אינני מסוגלת עוד לתת לו את מה שהוא זקוק
לו, היה כתוב.  באותו הלילה ישנו על הספסל בגינה הציבורית.

הכאב בבטן בלתי נסבל! אני צורחת מהכאב שמפלח את בשרי לשניים.
קורע אותי מבפנים. אני מרגישה שאני הולכת למות. האחיות
והרופאים סביבי רצים וחוזרים מנסים לעזור ללא הועיל. רק יעקוב
שלי עומד מבולבל ומבוהל לידי ולא יודע מה לעשות. הרופא צועק
"תדחפי!" אני דוחפת. רק שיוציאו את זה ממני! פתאום אני מרגישה
שמשהו בתוכי נקרע! אני עוצרת כדי להגיד לרופא אבל הוא כבר קורא
לרופא השני בבהלה. והמוניטור מתחיל לצפצף! אני מרגישה רטוב
למטה... אני מושיטה את היד אל בין חלצי, מחזירה ורואה דם. אדום
עז. כמו בסרט גרוע. אני מתחילה לאבד את ההכרה. לפני שהכל נהיה
שחור שמעתי את אחד הרופאים צועק: "לחדר ניתוח עכשיו!".

התעוררתי. היתה לי בחילה נוראית, וכאב נורא למטה ובבטן. בעלי
ישב ליד מיטתי חולצתו הלבנה וטליתו מוכתמות  בדמי. הוא רואה
שקמתי תופס בידי ושואל לשלומי. "מעט כאבים לא נורא" אני עונה.
הוא קם מכיסאו וזז הצידה. מאחוריו עמדה מיטת התינוקת הקטנה.
בתוכה כך ישנה לה ביתי הרכה. כה יפה ושלווה. "זו בת!" הוא
הצביע על התינוקת שלנו כאילו הוא אומר שהיא מקולקלת. בקולו
היתה נימת הפתעה ואכזבה. "אני יודעת" עניתי. "ידעתי כל הזמן".
עיניו של יעקוב נפקחו ברגע- וזעם נתמלא בתוכן. "את ידעת ולא
סיפרת לי?! את שיקרתי לי כל הזמן הזה?!" "אמרת לי שזה הילד-
הבן שלנו, בזמן שליטפת את ילדתך!?" "יעקוב לא רציתי לגרום לך
לעצב או אכזבה... פשוט כל כך רצית-" "ועכשיו אני לא מאוכזב?!"
הוא צעק. "יעקוב בבקשה אתה תעיר את  ה-" "את מי?! את מי?! את
התינוקת שלך?!. הוא קם ועזב בסערה. נשארתי עם הכאב לבד.

הוא מניח את ידו הרכה ועם זאת מחוספסת, על בטני התפוחה. מנסה
יעקוב שלי להרגיש את בעיטות בנו הקטן. כולו נרגש כמו ילד קטן-
כאילו מדובר במשחק. דרך זקנו הארוך אני רואה חיוך של אושר.
ועיניו הכחולות הזוהרות מבשרות טוב. הוא נשאר עד שמופיעה אותה
בליטה קטנה על בטני והוא ישר קופץ מאושר. "הוא זז! הוא זז!"
הילד שלי! "הגבר הקטן שלי זז!". "אני אוהב אותך כל כך שרה שלי!
את כל כך מופלאה!" "את מחזיקה כך את הבן שלי אצלך, בתוכך,
שומרת עליו מכל רע." אמר ונשק לי בפי, כשזקנו מדגדג את סנטרי.
"את יודעת שאני אוהב אותך שרה שלי?!" "את יודעת כמה אני אוהב
אותך!?" אני אוהבת אותך אהבת שכינה! שרהל'ה שלי! נסיכה שלי,
עדינה שלי." "איך את שומרת על הילד שלנו ברחם שלך, הגדול,
האימהי". "את כולך אישה- אישתי". "את תראי איך הוא יהיה התלמיד
הכי חכם בישיבה שרה!" "יש לו שני הורים לתפארת אין סיבה שלא".
וכך הוא יוצא אל עבר המקלחת בעוד אני עדיין ישובה במיטה מלטפת
את בטני הגדולה וחושבת איך לבשר לו שזו בעצם ילדה. תינוקת-
ילדה- בת. אני אקרא לה רחל. רחל שלי. אני מלטפת את הבטן כשעוד
בעיטה עולה. איך אני אבשר לו שזה לא בן.