פה, כל כך רחוקה ממך, מליוני קילומטרים של בדידות, ואוקיינוס
של געגוע.
אני כמהה אליך ואוהבת אותך יותר מתמיד.
נזכרת ברגעים שלנו, המקסימים.
רגעים של אושר, רגעים של רוך, רגעים של תמיכה בשני, רגעים של
פחד מהעתיד וכמובן, רגעים של אהבה צרופה.
כשנפשי כבר חשקה לה לפרוח ולעזוב את הכל מיפעת יאושה  הגדול,
אתה כך סירבת לעזוב ולתת לה למות.
אספת אותי בזרועותייך, הגדולות, ליטפת, חיבקת, ביקשת לגלות.
לא בכוח, בעדנה, בבקשה. עד שלבסוף את כל ליבי כבשת לך. רק איתך
הרגשתי בטוחה מן העולם שנראה לי בסופו של דבר כה אכזר, מן האמת
שבחוץ.
ופתאום כבר לא היה איכפת לי לעבור את החיים ואת כל מכשוליהם -
העיקר שאני אעבור אותם איתך.
הסכמתי במקומך לעבור הכל, רק שיהיה לך טוב. רציתי אותך לחזק
חזרה, לשמוע, להקשיב, להשיב אהבה.
לבסוף כשהגיעה השעה, וקרעו אותי ממך, עולמי חרב עליי. החומה
הופלה ונשארתי עירומה מול העולם הרשע.
פחדתי ליפול ולהתפרק. אך נלחמנו ביחד כדי שאחזור אלייך בלי
הפסק! כעת רק נותר לי ולך לחכות, שהזמן כבר ירוץ, במהירות
יחלפו השעות. ושוב נוכל להתנחם זה בזרועות השני. אני אחזור
הביתה  - אליך, אחרי שנתיים של נדודים.