למר כהן הקשיש היו המצאות שונות ומגוונות כמו הכיסא המסתובב על
שלט שהמציא לאחרונה והמכונית שפועלת על מיץ אשכוליות.כשהתחיל,
בגיל 32 לעבוד על ההמצאה הראשונה שלו, ילד הזכוכית, נשבר באמצע
הדרך והמשיך ליצור מכשירים יותר פשוטים. אך תמיד ניקרה בו
המחשבה שבקרוב יגיע יום מותו והוא יסיים את חייו בלי ליצור את
היצירה החשובה ביותר של חייו - ילד הזכוכית.
בזמנו,  הבעיה שמוטטה אותו הייתה חוסר היכולת לגרום ליציר
הזכוכית לקום לתחייה, אך לאחרונה,  שמע מר כהן על חברה חדשה
בשם:"אינטליג'נס דוולופמנטס", המייצרת מוחות אלקטרוניים
הפועלים במהירות השווה לזו של מכונית מרוץ מטורפת.
כמו כן,  מר כהן חשב להרכיב לילד לב אלקטרוני המיוצר גם הוא
באותה החברה, אך חברו, ד"ר ביינשטוק שכנע  אותו לבוא לבית
החולים בו הוא עובד ולבדוק האם יוכלו טובי המנתחים להשתיל לילד
לב אנושי.
מר כהן החל בעבודת היצירה - ניפח ונשף ויצר זכוכית ואח"כ
ידיים, רגליים גוף, ראש וכשהכול היה מוכן, קנה את המוח
האלקטרוני והשתיל אותו בראש הילד השביר.כמו כן, נסע לבית
החולים בו עבד חברו, ד"ר ביינשטוק ביחד עם ילדו החדש והניח
אותו על שולחן הניתוחים.
כעבור 12 שעות יצא הילד מושלם לגמרי, חוץ מעובדת היותו שביר
ומר כהן הודה לחברו ונסע לביתו מאושר. עוד קודם לכן, הרכיב בגב
הילד לוח חשמלי בעל דיודות, נגדים ושאר חוטים בשלל צבעים ועל
מכסהו הצמיד כפתור הפעלה וניתוק.
כשהגיע לביתו, מר כהן התרגש כ"כ עד שכמעט נפל כשירד למרתף כדי
לבדוק שם את המצאתו החדשה.
מיד כשירד, העמיד את ילדו ולחץ על כפתור ההפעלה - בהתחלה, לא
קרה שום דבר ומר כהן החל לחשוש, אך כעבור מס' שניות, נשמע רעש
עמום מכיוונו של הילד והילד פקח את עיניו.
מר כהן התרגש כ"כ והחל לבכות והילד חיקה אותו מיד ובכה גם הוא
- דמעות שקופות ושבירות ללא לחלוחית. כשנרגע מר כהן, הביט בילד
בעיניים גדולות והילד, חיקה את מעשהו גם במקרה הזה.
פתח מר כהן ואמר: "ילדי היקר, אני אביך, שמי דויד כהן ואתה
בני, שמך הוא דני גלאס כהן.
במשך שנה שלמה לימד דויד כהן את דני ילדו את השפה, את המנהגים
השונים של החברה, את נימוסי השולחן וכמובן את האיסורים החמורים
המוטלים עליו ואלו הם:
1)לעולם לא ילך דני למאפיה ויעמוד ליד התנור הגדול פן ימס.
2)לעולם לא יכנס דני למקררים תעשייתיים פן יקפא למוות.
3)לעולם לא יקפוץ דני מגובה רב פן ישבר לרסיסים.
4)לעולם יהיה בקשר רציף עם אביו, תוך כדי דיווח על מעשיו".
דני שינן ולמד ונהיה ילד למופת: דיבר ברהיטות, חגג את כל החגים
ולעולם לא אכל כשמרפקיו מונחים על השולחן בזמן הארוחה.
בכל יום הלך דני לבי"ס למחוננים ולמד היטב את ההיסטוריה של
עמו, חשבון וביולוגיה.
כמובן שנשמר מכל סכנה והתקשר כל יום לאביו כדי לדווח לו על
מעשיו.
עברו 18 שנים ודני הגיע לגיל בגרות.
מר כהן, הינו אדם זקן מאוד ודני דואג בכל יום להאכיל, להשקות
ולהשכיב לישון את אביו.
יום אחד, תוך כדי צעידה לילית בשכונה, פגשו עיניו של דני בנערה
יפת מראה.
דני, שלמד היטב את המין הנשי בלימודי ביולוגיה, הביט בפליאה על
היצור המקסים אשר עמד ממולו.
דני התבייש והמשיך ללכת, אך תמונתה של הנערה במוחו לא עזבה
אותו לרגע והוא הרגיש כאילו הוא מרחף קלות.
הימים הבאים היו ימים קשים - דני הצטער אשר לא ניגש לנערה ושאל
לשמה, ואביו שראה את פניו העצובים של בנו שאל לפשר מצב רוחו
הקודר.
דני היסס לרגע קט, אך סיפר לאביו את אשר קרה ואביו שמח על
התעניינות בנו בבנות והבטיח לדני שהכול יהיה בסדר.
דני, שלא האמין שתינתן לו הזדמנות שנייה לפגוש בנערה, גילה
להפתעתו שטעה.
כשבועיים לאחר אותו המקרה, שוב, צעד דני בשכונה וכשעבר באותו
המקום בדיוק ראה שוב את הנערה יפת המראה. לרגע לא חשב וניגש אל
הנערה.
כשקלטה אותו צועד לקראתה, התעניינה מאוד מי הבחור והתפלאה עוד
יותר כשניגש אליה והחל מדבר: "שששלללום, ששששמממי דדדנננייי
ואאני מהאיזזור", והיא חייכה ואמרה: "אתה חמוד."
דני הסמיק כולו והתבייש, אך הנערה המשיכה לחייך ואמרה: "אני
סמנתה ואני גרה כאן ממול, רואה?", שאלה, ודני השיב: "כן, הבית
הגדול עם החצר הענקית.
סמנתה, אני יכול לשאול אותך שאלה?"
וסמנתה השיבה: "כמובן דני!"
"אני הייתי רוצה לצאת איתך לסרט או משהו כזה, התרצי לצאת
איתי?"
והיא השיבה: "כמובן דני, אסוף אותי מחר בשמונה".
דני התרגש נורא ובאותו הלילה כמעט שלא נרדם.
למחרת בשעה שמונה בדיוק, הגיע דני לביתה של סמנתה וצלצל
בפעמון.
סמנתה יצאה ואמרה: "היי דני, מוכן לפגישה הראשונה שלנו?"
דני חייך והשיב: "את כ"כ מדהימה, כ"כ יפה, בוודאי שאני מוכן",
ושניהם הלכו יחדיו לסרט.
בסרט הם שילבו ידיים ומדי כמה דקות הביטו זה בזו.
בהגיעם חזרה לביתה של סמנתה, פתחה סמנתה ואמרה:"דני מתוק,
נהניתי מאוד היום ואני רוצה לספר לך משהו בסוד. דני התקרב אליה
וסמנתה הדביקה לו נשיקה רטובה על השפתיים."
דני הסמיק לגמרי וסמנתה נפרדה ממנו בברכת לילה טוב, הוא החזיר
לה גם כן והלך לביתו מאושר עד הגג.וכך עברו ימים שבועות,
חודשים, ודני וסמנתה היו זוג מהשמיים: הלכו לכל מקום ביחד,
תמיד נראו מחויכים, אך דבר אחד הפריע לדני: סמנתה מעולם לא
הסכימה לישון איתו ביחד והוא לא הבין מהי הסיבה.
הוא ניסה לשאול אותה  לפשר התנהגותה, אך היא תמיד התחמקה.
דני לא נתן לדבר להפריע לו יותר מדי וחשב בלבו שאולי היא
מתביישת.
הקשר המשיך להיות מוצלח במשך שנתיים וחצי עד אותו היום הארור.
סמנתה לא הראתה סימנים מוקדמים וממש פתאום כל זה קרה.
היא צלצלה לדני, נסערת כולה וביקשה שיבוא אליה בדחיפות.
דני כמובן הגיע תוך דקות, וכבר בדרכו לביתה של חברתו, החל
מדמיין לעצמו מה כבר יכול לקרות.
אולי היא חולה או צריכה לנסוע למקום רחוק, תהה דני.
בהגיעו לביתה, צלצל בפעמון דלתה והעוזרת הכניסה אותו לבית.היא
הצביעה לכיוון חדרה של סמנתה ובעודו דני הולך לכיוון חדרה,
נשמע קול רעש חזק מכיוון חדרה.
דני רץ במהירות לחדרה של סמנתה ובפתחו את הדלת, חשכו עיניו:
סמנתה הייתה תלויה מהצוואר למסמר שהיה נעוץ בקיר. הוא ניגש
אליה מיד, מוריד מעליה את לולאת החבל אשר הייתה כרוכה מסביב
לצווארה והחל צועק ובוכה. העוזרת נכנסה מיד לחדר והחלה צועקת
גם היא. דני ניסה לדבר אל סמנתה, אך סמנתה כבר נפחה את נשמתה
ועלתה למקום טוב יותר.
בהלוויה שנערכה למחרת, חיפשו כולם את החבר האהוב, דני, אך לא
מצאו אותו.
שמועות מספרות שדני פשוט נעלם, התאדה, כאילו בלעה אותו האדמה,
אך האמת היא שדני חיפש רמזים להתאבדותה של סמנתה. נסע למקום
האהוב עליהם - עץ הסקויה הזקן שעל שורשיו שבלטו אל מחוץ לאדמה,
דיברו, התחבקו והתנשקו. בעודו מסתובב לחפש רמזים נתקל דני
בפיסת נייר מקומטת.
דני הרים את פיסת הנייר והחל קורא בזהירות:"לכבוד סמנתה מטאל
סמית",  הנדון: בדיקת תקינות למוצרנו.
"סמנתה היקרה, עברו כבר 20 שנים מאז הושתל מוחך האלקטרוני
במעבדותינו והרינו רוצים לבדוק את תקינותו. כמו כן, אם נגלה
בעיות כלשהן אשר צצו במוחך, נדאג לתקנן במהירות האפשרית"
על החתום: אינטליג'נס דוולופמנטס.
נ.ב. הגיעו לאוזנינו שמועות שאת מסתובבת עם ילד שעשוי
מזכוכית וממה ששמענו, שמו הוא דני גלאס כהן. אנו שבים ומזכירים
לך את האיסור הראשון והחמור ביותר: "לעולם לא תוכלי ליצור מגע
גופני יתר על המידה עם זכוכית בגלל הכימיקלים שנמצאים בגופך -
אלו יכולים להמיס זכוכית תוך כמה דקות בלבד.
דני החל לרעוד ולא ידע מה לעשות. במוחו רצו כל מיני מחשבות -
הוא סוף כל סוף הבין כ"כ הרבה דברים: 1
)למה סמנתה לא ישנה איתו אף פעם.
2)למה הנשיקות שהתנשקו לא ארכו יותר מדקה אחת.
3)למה אף פעם סמנתה לא הסכימה להחזיק ידיים ולרוץ בגשם-פן
תחליד כמובן.
 דני נסע בחזרה לביתו, עצוב ובוכה ולפני שעלה למיטתו, נשבר
לבו לרסיסים והוא התבוסס בדמו על מיטתו.
מר כהן, שעלה לחדרו בכדי לעודד את רוחו, ראה את המחזה הנורא
והחל בוכה ומייבב.
כעבור מס' דקות התאושש ואמר לעצמו: לא כך דמיינתי את ילדי
האהוב בגיל כה צעיר.
מר כהן, שהיה מאוד חולה, הרגיש כי יש סיכוי טוב שלא יישאר
בחיים ביום שלמחרת ולכן שבר את  דני לרסיסים והחביא את הרסיסים
בשק קטן מעור.
בצוואתו ביקש שיקברו אותו ביחד עם שק העור הקטן ויכתבו על
מצבתו: "ביום שבו לב אנושי ישבר לרסיסים בדיוק כמו זכוכית,
אבדה תקוותנו".