(תודה ללירון שגרם לי להיזכר שאפשר גם אחרת ויש גם מעבר...)


כל הלילה אנחנו מדברים על כדורים ובסוף, אני מעיזה ונושקת לו.
הוא מופתע, כמובן, לא ציפה שהבחורה שעדיין כל-כך מתגעגעת תעשה
צעד כזה קריטי לשכחה. ההכחשה של הגבר של הקווים העירוניים בימי
שישי, בלילות הייתה מצחיקה אותי , הייתי יושבת ותוהה איך דברים
מתגלגלים תמיד טיפה יותר מידי שמאלה והכל תמיד נשפך לי. תמיד
יותר מידי.
תשוקה היא מחלה של שיכורים ועל הקו האלחוטי הכל נראה כל-כך
מלוכלך והצלילים נשמעים חלולים ואני מתבכיינת על עודף אהבה
אפילו שהיא לא ספציפית, אפילו שזה לא משנה למי.
בפוך אף פעם לא לבד, לפעמים רק חיבוק זר גורם לי להרגיש עוינות
מהזהות של עצמי. חיבוקים מוכרים באים פעם בגלגול, כנראה שמעולם
לא התגלגלתי.
אני אוספת כדורים במגרש שלי כמו שחקנית טניס מקולקלת ולא עוזר
לי לחייך כדי להפוך את השקר הזה לכמעט אמיתי. כמו שלא עוזר לי
לבכות כדי שהמציאות תעבור ויישאר רק ההד השקט של מה שהיה
ואיננו.

ואני אומרת לו שאין לי את הסולם הנכון לעלות לשלב הבא ולדעת מה
עושים מכאן והוא מחייך חיוך חצי מתגרה חצי מבויש ומעביר ערוץ
בטלוויזיה. זה מוזר להביט בהתחדשות, בדמות שאני לא מכירה את כל
הקימטי פנים שלה.

הם רצים כמו סרט נע של תמונות נשכחות אבל אף פעם אי אפשר
לשכוח, דיוקנאות שבורים של מיאוס, לדעת שבהכל אני אשמה. הם
מנצנצים לפי השייכות, אף אחד מהם כבר לא שייך לכלום.
עצוב לי לדעת שאור מסוים כבה
מפחיד אותי לדעת שהחיוך שלו לא נשאר זהה,
יש רגעים בחיים שמציפים אותי גועל טהור. אפר סיגריות על אספלט
קפוא, הרוח מבריחה את כל מה שהיה ולא נשאר. יש דברים שלנצח
נטבעים באדמה הלחה כשמסתנוורים הכוכבים.

כל הלילה, הדמעות עומדות לי בגרון ואני יודעת שאם אני אתן להן
לזלוג אני אאבד עוד חלק מעצמי ובסוף יישאר רק צל מפורר שלא
מסוגל אפילו לעמוד על הרגליים.
ואני לוחשת לו שאני רוצה שהוא יתקן אותי כמו שאף אחד לא הצליח
מעולם וכמו שלעולם לא יצליחו כי היחיד שיכל ניתקע ברוטינה
מעוסה על הקו הבין-עירוני הלא נכון וכבר אי אפשר לשבור מעגלי
קסמים. אני לא אביר או אולי מכשפה או אולי סתמית מספיק בשביל
שדברים יקרו מעצמם.
אני לא יכולה להניח לעצמי... להמשיך להתנדנד במקום.



7.11.04