נקבה, בת 49, רווקה ללא ילדים, עייפה מהחיים, נכנעת לכוח
המשיכה, משלימה עם המציאות, אורזת מזוודות, מנשקת את אמא-צמח
וטסה לירח לברר מה לא היה בסדר, ולמי היא הייתה צריכה לעשות
טובה כדי להצליח בחיים.
כשאישה מגיעה לירח, היא מאבדת באופן אוטומטי את הזכות לחזור
לכדור הארץ. היא מודה שלא הלך לה בחיים ושגם לא ילך, ולא רק
שהדשא של השכן ירוק יותר, הוא גם דואג להיות מעל למכרה זהב.

כשהיא נכנסה לחדר השיגור, צמרמורת אחזה בכל גופה. מסביבה ראתה
הרבה פרופסורים רצים הלוך ושוב, חסרי מנוחה וזמן מכדי לשמוע
התלבטויות של אישה בגיל העמידה. היא העיפה מבט בעלון ההדרכה
ששלחו לה בדואר. ולמרות שידעה בעל פה מהו מספר הטור שאליו היא
צריכה לגשת ומה מיקומו, הציצה שוב בעלון.
היא הגיעה לטור ארוך מאוד, שבתחילתו דלת שעליה מונח שלט-
"פסיכולוג". היא חשבה לעצמה שהנה, סופסוף תוכל לפרוק את לבטיה
בפני מישהו מקצועי, היודע את מלאכתו ויודע בדיוק מה קורה על
הירח.
לאחר שעה וארבעים היא נכנסה. החדר היה קטן משציפתה. בחדר היה
מקום רק לכסא הפסיכולוג, שולחנו וכסא המטופלת. 'חדר זה לא נראה
כמו חדר של פסיכולוג' חשבה, 'היכן הספה הנוחה? הציורים
המרגיעים? המטוטלת על השולחן שרומזת כי זמנך קצר וכספך יקר?'
היא העיפה מבט בפסיכולוג. נמוך, שמן, קירח וחיוור. 'ממש כמו
הירח', שעשעה את עצמה. היא לא יכלה להסביר מדוע, אבל מחשבה זו
הרגיעה אותה.
היא התיישבה. הפסיכולוג חייך קלות תוך שהוא מוציא מאחת
מגירותיו דף ועט. הדף כנראה היה שאלון, שכן החל ממטיר עליה
שאלות.
"שם?"
"יפה חן"
"גיל?"
"ארבעים ותשע"
"מצב משפחתי?"
"רווקה ללא ילדים"
"קרובי משפחה?"
"רק אמא. מאושפזת במצב צמח"
"בתולה?" היא הסתכלה עליו במבוכה. הדרך בה ירה את השאלה.
ועיניו אפילו לא עזבו את דף השאלון. לאחר שתיקה של מספר שניות
הרים עיניו כלפיה. גם כשראה דמעות זולגות על לחייה, חיכה עם
אותו מבט אטום, עד שתואיל לענות על השאלה ולקצר את פגישתם. היא
מחתה את דמעותיה ואמרה "לא" כל כך חלש, עד כי בקש ממנה לדבר
בקול רם יותר. "לא", חזרה ואמרה. עיניו שוטטו עליה לרגע, ולאחר
חזרו לדף.
"מתי הפעם הראשונה בה חשבת להגיע לירח?"
"כשהייתי בת ארבע עשרה"
"מדוע?"
"אמא שלי נכנסה לבית חולים ונשארתי לבדי. אף אחד לא תכנן עליי
משפחה". הוא הסתכל עליה קצרות ואז אמר "גברת חן, הירח אינו
פתרון לבדידות. הוא בא לגלות מדוע לא מצאת גבר טוב מספיק
לבניית משפחה. מה באופי שלך ובאופי חינוכך וגידולך, היה דפוק
מספיק בשביל להכשיל אותך בבחירת הגבר המתאים לך על כדור הארץ".
היא השפילה מבט, הוא המשיך לבחון אותה "האם את בכלל יודעת מה
קורה על הירח?" שאל. "ברור שאני יודעת. כל אישה נואשת יודעת"
זרקה לעברו. "ואת בטוחה שמסע זה ייתן לך למות בשקט?" שאל. "לא"
ענתה. הוא הביט בה קצרות ולאחר בשעון הגדול שהיה תלוי מאחוריה.
"מצוין", חזר לדף "אם כך נעבור מהר על הכללים, החוקים וקצת על
מה שתעברי היום ועל מה שתעברי לאחר המסע". הוא שלף ממגירתו
קופסת כדורים קטנה ולבנה. הוא פתח אותה. היו בה שלושה כדורים.
"לאחר שתעזבי את חדרי", החל בהרצאתו "תלכי לחדר האוכל, שם יתנו
לך ארוחה מזינה, המכילה את כל אבות המזון. הם יפנו אותך לקופת
הכרטיסים, ומשם לחללית השיגור. כשאת נמצאת בחדר האוכל, לאחר
הארוחה שתי את שלושת הכדורים האלו עם כוס מים מלאה. לא חצי, לא
שלושת-רבעי מלאה", שתק לרגע "מלאה לגמרי. סדר לקיחתם אינו
משנה. אני אסביר לך בקצרה על כל כדור.
כדור מספר אחד דואג לשינה רצופה, מחשש של רגשות חרטה תוך כדי
הטיסה", הוא עצר את דיבורו והעמיק את מבטו בעיניה "כשאישה
מחליטה לוותר, היא חייבת לוותר עד הסוף". היא התכווצה בכיסאה
ונשכה את לשונה בחוזקה. "כדור מספר שתיים דואג למחזר ולהשתמש
בתבונה בכל הפחמימות, הנוזלים והויטמינים שגופך צרך לפני הטיסה
בארוחת הצהרים. כדור מספר שלוש", הפסיק את דיבורו למספר שניות
כדי להעמיק את חשיבות הכדור "מדכא את היצר המיני בגוף האישה.
אישה לא תחזור לחשוק בגבר לעולם מהרגע שבו הגיעה לירח, שכן
המסע הוא מסע מלמד, ולא נועד לספק ריגושים או לכפר על צרכים
שלא סופקו על כדור הארץ. זאת מכיוון שהירח מייצר אך ורק גברים,
ויחסים מיניים בינם לבין הנשים המיובאות (כלומר- את), הוא אסור
בהחלט. גם בגופם של הגברים מהירח לא קיים היצר המיני". הוא לקח
נשימה, והיא ניצלה הזדמנות זו לשאול "מדוע?". הוא בהה בה כמה
שניות. היא הרגישה מלוכלכת. "משום שגברים שאין להם כל צורך
בנשים, תמיד יגידו להן את האמת". שתק כמחכה לאישור המשך
הרצאתו. "הגברים מיוצרים מגיל ארבעים, מכיוון שהם צריכים
להזכיר לנשים את אביהן בגיל ילדותן. זאת בכדי שנשים אלו יבינו
מדוע בחירותיהן בגברים היו שגויות. גברים אלו מתים כעבור
חודשיים מרגע ההיכרות, כדי למנוע מהנשים לפתח כלפיהם תלות.
לאחר המסע, דהיינו כשהאישה מגיעה לתובנה, היא תיקח כדור
רביעי", הוא הוציא מתוך קופסת הכדורים כדור ירוק זוהר בתוך
שקית, המפרידה בינו לבין שאר הכדורים. הכדור היה מהפנט ומרגיע
בו זמנית. "כדור זה מוריד לאט לאט את לחץ הדם, מרדים את הלב,
ולבסוף גורם למוות האישה". היא הסתכלה על הפסיכולוג בתדהמה.
היא אמנם ידעה שכך מסתיים המסע, אך הרגישה כאילו רק עכשיו שמעה
זאת. "למה?" שאלה. "מפני שמסע זה הוא תוצאה של ייאוש מכל
אפשרות של חיים על כדור הארץ. המסע בא להראות לאישה שזה לא
מפני שהיא נכשלה, זה מפני שהוריה נכשלו. להוריד ממנה את עול
הכישלון לפני מותה. לתת לנשמה לעלות ללא רגשות אשם מיותרים".
היא הביטה בו וחשבה על אמה המסכנה ששוכבת בבית החולים. איך
אפשר להטיל עליה אשמה כל כך גדולה? היא שוכבת לה שם, כולה
אכולת זריקות ומכונות הנשמה. מה היא כבר יכלה לעשות לא בסדר?.
היא חשבה על אביה שמת כשהייתה בת שנה. מה הוא עשה לא בסדר? הוא
לא רצה למות. לא מגיע לנשמה האבודה שלו ליטול באשמת גורל בתו
האומללה והבודדה.
היא יצאה מחדר הפסיכולוג לאחר כמה איחולי הצלחה, לכיוון חדר
האוכל. היא עצרה בשירותים. היא הורידה מכנסיה, תחתוניה,
והתיישבה על האסלה. היא חיכתה להתרוקנות. אך גופה היה כבר ריק
מכל פסולת. עשתה בבית לפני שיצאה.
היא הסתכלה על קופסת הכדורים. הוציאה את הכדור המהפנט. בלעה
אותו כמו כלום. ממש מחליק בגרון. היא ראתה בדמיונה איך האנשים
של הירח תכננו את הכדור בדיוק כך. מוות קל, מהיר ומחליק בגרון.
היא נרדמה. היא חלמה שהיא כדור הארץ. סובבת סביב שמש גדולה.
סביב ציפייה גדולה. היא חלמה שהגבר האקראי אתו איבדה את
בתוליה, הוא הירח. והוא סובב סביבה. אין לו ציפיות ואין לו
חום. היא ידעה שהיא תעדיף להישרף ולגעת בשמש, מאשר לקפוא ולגעת
בירח. אותה אתם לא תמצאו על הירח. לא ולא. אותה תמצאו מתה
בשירותים. מצפה.