קור עוטף את הצללים הלא נראים,
בשתי עיניים את מסתירה את האישונים,
שרק הם אומרים את האמת האמיתית,
את מה שרק את יודעת, כמו שמיים בלי תכלית.

ויום בלי ירח, הוא סתם יום גשום,
יום גשום בלי עננים והירח שם עירום.
ומילים מתערבלות בתוך תחושות של בלאגן,
לא יודעת לאן לברוח, לא יודעת איך להקפיא זמן.

אך תזכרי, תמיד יש יד, שלוחצת יד אחרת,
האם זאת תמיכה מיד אהובה ומוכרת?
או האם זה בלי רצון, בלי שיתוף רק כאב?
כמו שתופסים לך ומוצאים לך עורקים, ורידים ולב?

ואם תתאמצי, תוכלי לראות בקשת בשמים,
רק צבע דם, שאלוהים שולח בקרניים.
זה המסר החבוי, הסמוי, הבלתי נראה,
שהדמיון שולח לנו, כדי שלא נקווה.

אך תזכרי, תמיד יש יד, שלוחצת יד אחרת,
האם זאת תמיכה מיד אהובה ומוכרת?
או האם זה בלי רצון, בלי שיתוף רק כאב?
כמו שתופסים לך ומוצאים לך עורקים, ורידים ולב?

והסוף לא יבוא, הסוף לא יציל אותנו,
נישאר אנחנו איתנו, רק עם עצמנו,
וזה העונש שקיבלנו, מהיום שבו נולדנו,
זה להישאר לחיות...
ולהפסיק להיות.