שוב אני מנסה למצוא תשובות לשאלות, אותן שאלות שמטרידות אותי
זמן כה רב כבר ששכחתי ממתי.
אני יושב לי בליל ירח מלא, מסתכל על הירח ועל איך שהוא מאיר על
הכוכבים ואני נזכר באחד החיוכים הכי יפים שראיתי מאז ומעולם.
חיוך שהופך את הלילה ליום כי כשמסתכלים עליה חושבים שאנו בתוך
חלום. הכל התחיל לפני מס' שנים כשיצאתי לנדודים, כשבחיקי נשארה
נשימה אחת ובתרמילי שכנה נשמתי המנותצת לרסיסים. יצאתי לחפש
תשובה כיצד אוכל לאחד את הנשמה לנשימה, כי בלעדיהם הסתובבתי
כמת בין החיים, כאדם ההולך בדרך ללא מוצא - אתם יודעים, אדם
שעדיין לא מצא את התשובה, איבד את מקומו וייעודו בחיים.
התרוצצתי בכל רחבי תבל בחיפוש אחר הבשורה שתוציא אותי מן
המנהרה, אך לא מצאתיה. לימדו אותי לצפות בעצים, בפרחים
ובציפורים, לשאוב מהם שמחת חיים, אך זה לא עזר לזמן רב כי
כנראה מה שהיה חסר לי זה משהו קטן שנקרא אהבה.
בדרכי מן העבר ואל העתיד פגשתי בצד הדרך בקשיש ישיש, סיפרתי לו
על מצבי וגם קצת על מה שעבר עליי, אותו דבר שכמעט הביא אותי אל
קץ חיי וכשהגיע הליל הוא הראה לי את הכוכבים ואמר לי את הדברים
שנחרטו בזכרוני:
"חייך הם כנהר. התחלת כמעיין קט לפני קילומטרים רבים כשנים, כל
מטר ומטר הצטרף אליך עוד יובל. כל יובל הוא מאורע בחייך ממנו
לא תוכל להיפטר ולשכוח הוא ילווה אותך לעד לטוב ולרע, וסימן לי
את יובליי בכוכבים; אם תחסום את הכניסה של יובליך אליך תיחלש
זרימתך, ולבסוף לא תוכל להגשים ולהגיע אל דרכך הימה. אתה
רואה", והצביע על שורת כוכבים, שבה כוכב אחד מרוחק מן השאר,
"במהלך דרכך אל הים תתקל במכשולים רבים ככוכבים שבמרום, אך
עליהם תוכל בנקל לגבור ולשלוח אותם הישר אל השאול".
"נהר הסוחף עימו את הסחף מכל יובליו ונחליו, כשהוא מגיע אל
מכשול ומכשול, כדי לעבור את המכשול הוא משאיר את הסחף באותו
מקום, כי בלי הסחף גדתך תיפול ותחסום את דרכך לעד ואז תישאר
לבד", והצביע על הכוכב שמרוחק מן השאר.

הסתכלתי על אותו כוכב וחשבתי על דברי הקשיש, אך את דבריו לא
הבנתי כי חיפשתי אהבה ולא הייתי מוכן עדיין לקבל את ההארה.
תהיתי והירהרתי בדברי הזקן וראיתי כיצד הירח מאיר על הכוכבים
ומאיר את הדרכים, הסתכלתי ושיפשפתי את עיני. חשבתי: "רגע זה
חלק מחלומותיי או זו המציאות?", כי בירח ראיתי בזווית חיוך
והחיוך הזה הוא הסיבה למאור הכוכבים והדרכים.

החיוך הזה נחרט בזכרוני ואמרתי לעצמי אולי אמצא את האחת שעם
חיוכה תאיר את חיי, אולי כך אמצא לסוף יסוריי.
שרקתי שריקה שנשמעה בכל רחבי תבל ויצאתי על גבי רוחות המערב
לחפש את הבחורה שעם חיוכה תאיר את חיי.
הגעתי לבסוף אל מקום רחוק ושכוח אל ראיתי בחורה שבעיניה היא
הזכירה לי את המרום, אך במבטה ראיתי כמיהה לתהום. שאלתי אותה
"ילדתי מה קרה? מדוע עינייך במרום ומבטך שואף לתהום?".
אז היא סיפרה לי סיפור שלקוח מהאגדות, סיפור לא יאומן כי יש לו
התחלה אך אין לו סוף. היא אמרה שפעם לפני שנים רבות ככוכבים,
כשהשמש ביום ובליל האירה את המקום היא פגשה אדם שמילא את ליבה
והדליק בו את להבת האהבה וכשהיא חייכה היא האירה את המקום וכך
השמש יכלה לישון, והאנשים יכלו לחלום.
אבל הירח, שרצה לצאת ולהאיר את המרום ולשלוט על הכוכבים, לקח
ממנה את חיוכה והשאירה באותו מקום תקועה בחלום. הרגשתי את כאבה
וידעתי את יגונה כי איבדה את אהובה, אז בעודי מסתכל בתוך עיניה
ומטפס אל המרום, השעון מעורר צילצל והעירי מן החלום.

קמתי כאדם שאיבד את התשובה אחרי שנים של חיפוש.
פתחתי את הטלוויזיה וראיתי את המציאות המרה; עוד פיגוע פה, עוד
פיגוע שם, שקועים בתוך ביצה, מנהיגנו שאמורים להוציא אותנו מן
המצב הזה מכשילים אותנו ולא נותנים לנו לראות את אור היום,
נזכרתי בחלום ובדברי הישיש - כנראה שבמדינה שכחו את יובליהם
ולא יוכלו להגשים את יעדם.
אז חזרתי לישון, כי לפחות בחלום אני אנסה להגיע אל המרום ואם
אפול אני רואה את עומק התהום.