כשהלחץ שובר עצמותיך
והכעס מתפרץ ברגע הלא נכון
התירוץ ששמרת את זה המון זמן בבטן
לא יועיל.
כשהילדים איתם גדלת צוברים שנות וותק בעולם
אך עם זאת נשארים ילדותיים
או בוגדניים
כשאין רשת ביטחון אחת
כשאין חבר טוב אחד
כשהפחד מכישלון מתעורר ושורט את בטנך
את לוקחת אקמול, מעשנת סיגריה, שותה קפה
מתוך אמונה שמשהו חיצוני בוודאי ירגיע אותך

עד להתפרצות הבאה.

תמיד חוזר

הוא תמיד חוזר בחלומות
בכל פעם שהוא רוכן מעלי אני נחנקת
בכל פעם שהוא צוחק אני שותקת
וכל מה ששכחתי מהלילה ההוא מטפס אל צוקי הזיכרון
לאט לאט התמונה מתבהרת אך מטשטשת בו זמנית
את כל האצבעות המאשימות מזמן הכנסתי לכיס האחורי
של הג'ינס שנקרע, של הבד הדהוי
מסרט ישן עם תסריט הזוי
כשרק רציתי לנוח והוא פתאום בא
ולא בחלומות
מזכיר לי איך לנשוך שפתיים מכאב.

להפוך את הדפקט לאפקט

מיום ליום היא מתייאשת
בחיוך היא אוספת אכזבותיה
היא מודה, היא כבר לא מתביישת
אני חיה מהר בכדי למות
אני טועה בכדי להספיק
וכמה טעויות שעשתה ופתאום היא מחייכת
הולכת כמו מרחפת
מחייכת כמו היתה מאוהבת
אך אומרת
תשמע, אתה יודע עם מה אתה הולך להסתבך
אבל הוא כבר דופק חיוך דבילי של ילד ומנפח לה את האגו
"כמה שאת... ואיך שאת... אני שמח שנפגשנו... וכמה ש..."
ודווקא עכשיו, עם כל האושר הפתאומי על הטעויות האלו
היא חושבת, איך הפעם טעות קסומה שכזו תסתיים.

מיום ליום היא יותר מתייאשת
בחיוך היא אוספת אכזבותיה
היא מודה, היא כבר לא מתביישת

אני חיה מהר בכדי למות.