מסתכלת לחיים בעיניים,
ממצב של שכיבה אפרקדן.
שואלת: "כיצד נראים הם, חיי"?.
כבר למעלה מחודשיים,
מבלה את שעותיי,
בין ארבע קירות, חדרי הקט.
בכל גיחה קלה, החוצה,
כל ניסיון להשתלב בזרימת החיים,
מזכיר לי גופי את הווייתו, את כאביו.
כמו תינוקת, הפוסעת פסיעותיה הראשונות,
ומועדת קלות.
הגוף הרך חוטף תזכורות,
של כאב והכרה במציאות המרה,
הפסיעה בשבילי החיים,
אינה פשוטה.
גופי ממאן להתאים את עצמו,
לקצב המהיר שהמוח מזרים.
מבקש ממני לעצור, לנשום,
לתת לו לאזור עוד כוח.
אחר כך לנסות שוב.
אולי זו בעצם הנשמה,
היא זו השולטת בכיפת ההחלטה?
אולי היא זו שעדיין לא רוויה, במנוחה שקיבלה?
רגליי מקשות עלי את ההליכה,
מושכות אותי לרצפה.
נטועה במקומי, בצומת דרכים.
צומת החיים.