במילותיך שנגעו
בעצבי הזמן.
שליטפו פנים רועדות
בוכות ושותקות.
בידייך שלעיתים אחזו בי
ואספו כל פינה
אל נפש אהבה.
בנסיעות של צורך
בדרך פתוחה,
כשצלילים של שנינו
מתנגנים וצוחקים.
בזריחת הבוקר
בגף שפוף
ומצח מזיע
וחום הגוף.
מילותייך גם אז
התנגנו לעברי.
אני שלך. ואתה שלי.

במרחק שיבוא עכשיו ובעתיד,
אני אשא אותם איתי בחיקי.
מילותייך שלך חרוטות בעמקי ליבי
וכי לא כאב זה. כי אם נעים.
אני לוקחת אותן איתי.
ולא כי רציתי.
כי עכשיו הן גם שלי.

שיר שנתת,
מילה שעטפת
באהבה מתקתקה
בשקיעת מדבר אדומה.
הוא שלי.