אני מאוהבת. לא מאוהבת;
רק אוהבת.
משהו פורח באוויר,
מחייכת לעצמי מלהרגיש את החורף,
מלהריח בגד שרק יצא מהכביסה,
ולחזק אנשים סביבי שקיימת בי אהבה כלפיהם.
אני רוצה לבכות, לא בגלל שעצוב,
אבל משהו מרומם אותי,
לא מישהו.
אין אדם שמקסים אותי ומראה לי דרכים חדשות,
יש לי את עצמי לאהוב.
גם כן.
אני אוהבת אותך וגם אותך, ואותך.
לא הרבה קורה ביומיום,
רק הפתיחות נשבית,
ודגש על יחסים.
שיר נולד,
ודבר גורר דבר,
הישענות אמיתית על בנאדם קרוב,
פיזית.
אהבה מציפה שתגרום לי לרצות להיות אדישה,
רק לא לקחת ללב יותר מדיי.
להילחם בצדק האישי שלכם בלהגיד
רק
שאני לא מסכימה,
לא איתך, איתך וגם איתך.

אני רוצה שתבכה לי, מולי.
להרגיש את הקרבה,
שתדע שאני כאן בשבילך,
שתרגיש מספיק בנוח להראות לי דמעות,
כי תדע שאח"כ גם יבוא חיבוק,
ואולי איזו עצה טובה שכבר הספקת להפנים.

אני זוכרת אותך היטב.
היופי, השקט, ובעיקר היופי.
אני עדיין מתעניינת,
עדיין חושבת, ולא תמיד אומרת.
אם למדתם דרכי - תגידו, תודיעו.

היא משתנה, היא בשלה.
זה נאמר על שתיכן.
ואתה, מה כבר מצאת?
אמת. אמת אמת.
רק איתי.

תודה על התשובה הצפויה,
זוכרת כששרתי,
כשאת לא אוהבת,
את לא יכולה,
ואת זה אי אפשר לשנות.

לרקוד בגשם. ברחוב.
בלאו הכי אף אחד לא עובר,
ומי שכן,
למה שיסתכלו דווקא עליי,
דווקא עליי.

חיוכים וחיבוקים קצרים.
פעם החיבוקים היו ארוכים יותר.
גם שתי דקות זה הרבה זמן.
משם לפה,
עאלק שתי דקות.

יש זמן, גם כשיהיה עמוס.
העייפות לא שגרתית,
ואתה לא כזה,
זה בתקופות.

אני מזדהה.

תוהה אם להתקשר אליך,
ואם בכלל יש איש שחושב,
עליי, להרבה זמן,
כמו חיבוק של הרבה זמן.

אני מאוהבת בימים שחולפים,
ולפני כל עוצמת עצימת עיניים,
צריכה לשמוע משהו טוב,
שיגרום לי להרגיש מחדש,
קסם נלהבותי,
מחדש.

אין כמו האהבה המוענקת ממך,
רק שהיא נשכחת;
כמעט כמוך.

הצלחתי. אני בוכה.
מה כבר יקרה?
להגיד שזה בגללך ?
אף פעם.
למענך?
לא ייתכן.
זכרת?
אמרת?
אז קבלו חיוך.
זהו, נגמר.

כשאין מה להגיד,
זה לא אומר שהשתיקה הדדית.
תגיד לי את האמת.