לא התראינו זה זמן מה ושוב אני מוצא את עצמי  מולך ידידי משכבר
הימים. הפעם בניגוד לפעמים האחרונות אני כותב לך משהו אמיתי-
הארד קור מהמציאות כמו שרצית, לא סיפורי נצחונות ששנינו יודעים
שהיה בהם הרבה מן הדימיון.

אתמול בדרך הביתה עברתי ליד האנדרטה של רבין בכיכר עצרתי שניה
להדליק סיגריה ומהזוית של העין ראיתי את יעל עומדת ליד חלון
ראווה בגן העיר
אתה זוכר את יעל, לפני ארבע שנים, פגשתי אותה בעבודה כשעבדנו
בלילות ביחד באולם גדול מלא מחשבים באיזה חברה גדולה ששכחתי
כבר איך קוראים לה מעבירים את ההפסקות בדיבורים על כל מיני
דברים שאז נראו חשובים
אני חושב שכתבתי לך עליה כמה פעמים כשיצאנו, בטח אחרי ששכבנו
בפעם הראשונה, כתבתי נדמה לי שהיא היתה הראשונה שלשכב איתה
הרגיש יותר מלאונן בגוף של מישהי, אבל אני לא חושב שסיפרתי לך
איך זה נגמר

בכל אופן זה היה נדמה לי אחרי חודש או משהו, ישבנו אצלי בבית
אני דיברתי על תוכניות לעתיד, מה אני רוצה לעשות ואיך הכל הולך
לקרות בשבילי ממש עוד מעט
יעל היתה נוגה כרגיל.
כמוני היום, היה לה עבר משלה להתמודד איתו ודיבורים על עתיד
לא ממש עניינו אותה ובעיקר גרמו לה לשתוק
איפה שהוא במהלך השיחה
אמרתי לה משהו כמו " אם תמשיכי לשקוע ברחמים עצמיים שום דבר לא
ישתנה או ישתפר" ואולי גם " את לא היחידה שקרו לה דברים
מסריחים בחיים"
שגמרתי היא הסתכלה עלי ואמרה משהו כמו
"נכון"

אז לא הבנתי שדיבורים לא עוזרים, תקווה זה לא משהו שאפשר
להעביר עם אוסף טיעונים רציונלים מנצחים, אנשים בלי עתיד רואים
ומבינים את הכל גם הם רוצים לקום בבוקר אל שחר חדש רק לא נראה
להם שאפשר, אם אתה רוצה לעזור אתה רק יכול לעמוד לצידם ולקוות
שמשהו ישתנה
אבל אז כאמור לא ראיתי את זה וחשבתי יותר מידי על עצמי בשביל
לקחת את הזמן לראות

באותו יום זה נגמר, אני הייתי נחוש בדעתי להגיע למידה מסוימת
של אושר
והיא לא התכוונה לעצור אותי, אני לא חושב שאפילו נפרדנו רשמית
פשוט נעלמנו

עד שלפני בערך שנתיים ישבתי במרפסת מנהל עם עצמי עוד דיון על
מה צריך לעשות כדי שיפסיק להיות כל כך רע התחלתי את המשפט
הרגיל של " להחזיק מעמד עד ש.."
ובפעם הראשונה לא היה איך להשלים.

כשהייתי ילד זה היה "עד החופש הגדול"
אח"כ  עד שנגמור את הבגרויות, את הצבא, נתאהב, נעבור מהבית
לת"א, ניפרד, נגמור את השנה הראשונה באוניברסיטה, נמצא עבודה
נורמלית....
תמיד היה עתיד מיוחל שבשבילו שווה להתאמץ ולספוג את העכשיו כדי
להגיע אליו
באותו יום על מרפסת בתל אביב ממרומי עשרים וארבע שנותי הבטתי
בפעם הראשונה קדימה אל העתיד ולא ראיתי כלום. זה לא שאי אפשר
להמציא משהו כמו לקבל תואר או נקודת ציון אחרת חסרת משמעות אבל
תקווה כמו הרבה דברים מגיעה במנות קצובות והאריזה של המנה
האחרונה שלי שכבה ריקה לידי על הרצפה. העתיד הפסיק להיות הבטחה
לעולם חדש מופלא והפך לשכפול של ההווה רק בצבעים יותר גרועים
בגיל 24 אולי מעט מוקדם מהרגיל הסתכלתי לעצמי בעיניים והכרזתי
באופן רשמי על כישלון,
הגעתי לסוף המסלול, מעבר לקו הלבן עמד רק המשך מייגע של אותו
דבר אז עצרתי.
בערך, זאת אומרת לא הפסקתי לחיות, רק העתיד נעלם
זה לא שלאיבוד עתיד אין צדדים חיוביים, אתה יכול לעשן בלי
לחשוב על מה יהיה עוד שלושים שנה בריאות
אפשר לזרוק בעבודה בלי לחשוב על קריירה בקיצור לחיות כאילו אין
מחר כי באמת אין, יש רק את עכשיו ומה שהיה
העבר
הרגעים שבהם אתה יודע שזה עבד, שהצלחת, שלרגע קצר היית מה
שרצית להיות

מאז אותו יום על המרפסת התחלתי להסתכל אחורה בורוד נוסטלגי
ולחכות.
לחכות שהעבר כמו צביקה פיק יעשה קאמבק

טוב לא כולו, רק רגעים נבחרים שנחרטו בזיכרון. יעל היתה אחד
מהרגעים האלה
אז אפשר להבין למה לראות אותה נראה כמו הזדמנות שלא תחזור

בכל אופן בחזרה לאתמול, היא עמדה בערך חמש עשרה מטר ממני
מסתכלת על שמלות או נעליים או משהו עברו ארבע שנים והיא כמעט
לא השתנתה
קשה לי להגיד אם באמת אהבתי אותה כמה כבר אפשר לאהוב בחודש
ובמיוחד עכשיו אהבה היא מילה שמשאירה לי טעם רע בפה
רק שראיתי אותה עלו זיכרונות, כאלה יפים כמו שדמיינו שיהיו לנו
שנהיה גדולים ורגשות שהיו קבורים במגירת "פג תוקפם" התחילו
לחלחל החוצה
היום אחרי שאני יודע הרבה יותר, אחרי שויתרתי אולי אפשר לחזור
אחורה לחיות מחדש
ואז באמצע פרץ הסנטימנטים הדביק שעטף אותי
מישהו ניגש אליה,  
לא סתם מישהו
גבר
וחיבק אותה והיתה נשיקה נלהבת כזאת של אהבה לא ידידות
הוא היה גבוה ויפה והם נראו טוב ביחד

שנתיים אחרי שחשבתי שעזבתי את התקווה מאחורי היא הופיעה לעשרים
שניות בערך רק כדי להזכיר לי שמכאב כמו ממשפחה אי אפשר להיפרד

כי אין דבר שיותר כואב לבחור עם עבר מבחורה עם עתיד
כזאת שהמשיכה הלאה ואתה על כל מה שהיה ביניכם הפכת לבליפ על
המסך, לא אהבה גדולה ומוחלטת, אפילו לא טראומה שאי אפשר להשתקם
ממנה, רק הבהוב בתודעה, זיכרון למשהו שאולי היה או לא היה
מזמן
אתה זוכר שיש לי נטייה לדרמה מילולית אבל הפעם אני מתכוון
לכואב באמת
כאב מוחשי, לא מחשבה לא נעימה או נוגות קלה או אפילו עצבות
עמוקה
כאב חד בבטן כזה שמקפל אותך למטה ומביא אותך ללחוץ עם הציפורן
על היד כדי שיצא דם ולא תרגיש יותר
צמד האוהבים התחיל בינתיים לצעוד לכיווני ואני כמו כל בחור עם
עבר רכנתי קדימה עם הגב מסתתר ומדליק את הסיגריה עם נר זיכרון
שדלק שם
ואז הלכתי הביתה.
שהעתיד משתטח והמפגש עם העבר מביא כאב מה נשאר?
אני שואל אותך כי אני באמת כבר לא יודע
התשובה היחידה שיש לי בינתיים היא לחשוב כמה שפחות ולחכות
שיעלה איזה שהוא היגיון אל תוך ההווה המתמשך בו אני חי

זה היה אתמול ועכשיו השעה בערך תשע אז אני מסיים להפעם והולך
לישון, אתמול לא ישנתי כל הלילה  מהרעש של איזו הפגנה שהיתה
בכיכר.