אני והבטן שלי קמות בבוקר. אני מצחצחת שיניים, עומדת די רחוק
מהשיש, אבל היא נתקעת בו. קר.
אני והבטן שלי הולכות לחדר ומתלבשות. אני אוהבת כמעט את כל
הבגדים שלי, אבל היא לא. כל דבר שאני רוצה ללבוש, היא לא
מסכימה. "המכנס הזה?" אני שואלת, "לא, הוא מתפוצץ עלייך כבר".
"החולצה הזו?" "לא, היא כבר קטנה. ולא בגלל החזה", היא חייבת
להקניט, "הוא מתכווץ לך לעומתי." "אוף", אני אומרת לה, "אין לי
כוח לריב איתך על הבוקר", ולובשת חולצה גזורה וטרנינג.
אני והבטן שלי הולכות לעבודה. הצל שלי גדול יותר מבדרך כלל.
אני לא מבינה למה. זה לא היה ככה אתמול. והיא נהנית מהטיול
שלנו ומתרווחת לה.
אני והבטן שלי חוזרות הביתה, ואני נזכרת שיש לי שתי קופסאות
בארון. אנחנו לוקחות שתיים, ומחכות.
ומחכות.
וכלום.
"שכחי מזה", היא אומרת לי, "את לא יכולה. זה חסר טעם".
"אל תעלבי", אני עונה לה, "אבל אני לא אוהבת אותך. לא רוצה
אותך בתוכי".
היא לא נעלבת.
"תשמעי, לבד את בטח לא יכולה, ואם זה לא עובד, אז פשוט וותרי.
לא פשוט?"
ככה פשוט, אני חושבת לעצמי. "צודקת". לא שמתי לב, אבל אני
מסתכלת עלינו במראה כבר עשרים דקות.
"בורקס?"
היא מהנהנת בשמחה.
אני והבטן שלי אוכלות.
"איך אני שמחה שיש לי אותך", אני אומרת לה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.