[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה נתיב
/
אח שלי...

שקט, שוב שקט בבית, אני קוראת לזה "השקט שאחרי הסערה". תמיד
אחרי הריבים הטיפשיים שלנו שנינו נכנסנו לחדרים, טרקנו את הדלת
ופה נגמר הסיפור. אבל הפעם, הפעם זה היה שונה. השעה הייתה 6
בבוקר, הוא החליט שהוא ממש חייב להעיר אותי לפני שהוא הולך
לצבא. לא להפרד ממני או משהו כזה... סתם בשביל הכיף הפרטי
שלו... הוא שפך עליי מים וצחק. כמו שהוא נהג לעשות לי שהיה
קטן. כל כך התעצבנתי, אני שונאת שמעירים אותי בבוקר! ועוד
בחופש. אמרתי לו שהוא אדיוט ומעצבן... וכך התגלגל ביננו עוד
ריב שיגרתי. אני לא זוכרת איך, אבל הגענו לצעקות של ממש. הייתי
עצבנית כל כך וצרחתי: "אני שונאת אותך! אוף הלוואי שתמות כבר!"
הוא הסתכל עליי במבט מוזר סינן "סתומה" והלך לחדר שלו לשים
נעליים. הרגשתי רע, וליבי התמלא רגשות אשמה מיותרים-או לא
מיותרים, לא ברור. כעסתי עליו, ובעיקר על עצמי.
הוא יצא מהחדר צעק "הלכתי, עכשיו יהיה לך שקט ממני לשבועיים
ביי" ויצא מהבית כשהוא טורק את הדלת אחריו.
אחרי כמה ימים הגיעו אלינו הבייתה שלושה חיילים במדים וישבו עם
אמא בסלון. אני ישבתי בחדר מנסה לשמוע מה הם אומרים שם לאמא,
אך ללא הצלחה. חשבתי, "הם בטח רוצים לספר לאמא עד כמה תומר
מצטיין, ואיך הוא תורם ועוזר... "תמיד הוא היה כזה. התחלתי
לדבר לעצמי ולחשוב מחשבות מוזרות..."ואולי, אולי לא... אולי הם
בעצם באו להודיע לנו ש..." השתתקתי לפתע כשהיה נדמה לי ששמעתי
את אמא בוכה. החיילים במדים יצאו מהבית ואמא נישארה בוכה
בסלון. רצתי אלייה. "אמא, מה קרה? מה קרה? תומר בסדר?" אמא
קינחה את אפה ניסתה להסוות את הדמעות ואמרה בקול חנוק "דנה,
תומר לא איתנו יותר..." פרצתי בבכי, בבכי מר, בכי רע, וישבנו
כך אני ואמא בוכות  זמן רב עד שנירדמתי בזרועותיה של אמא. לקח
לי הרבה זמן להקל. חשבתי שיעברו שבועיים ואולי הוא עוד יחזור.
הוא הרי אמר שהוא יחזור אחרי שבועיים... התחלתי לשחזר את השיחה
האחרונה שלנו ופתאם נזכרתי, הכל באשמתי! הוא מת בגללי, בגלל
הריב המטופש, בגלל שאמרתי "הלוואי שתמות" בכיתי עוד יותר,
הרגשתי רע, רע כל כך, רציתי להרוג את עצמי, רציתי למות. ואני
חושבת שפעם הראשונה בחיי פניתי לאלוהים ושאלתי "למה? למה אתה
עושה את זה? כל כך הרבה שטויות זרקתי לאוויר בחיי, ודווקא את
השטות הזאת מימשת? למה לקחת לי את הדבר הכי יקר לי? את אחי, את
אחי היחיד. מי ישמור עליי עכשיו? מי יגן עליי? מי יאהב אותי?
מי יציק לי?" כל כך הרבה שאלות היו לי לאלוהים באותו היום.
ויותר שאלות לעצמי. שנאה עצמית כלאה אותי ולא יכולתי להסתכל על
עצמי במראה, ידעתי שהכל בגללי. רק רציתי להצטרף אלייך, רציתי
שוב להיות איתך. תומר, אני מבקשת סליחה, סליחה על כל הריבים
המטופשים , על כל ההצקות, על הקללות המיותרות, על זה שלא
יכולתי להיות אחות יותר טובה, ובעיקר סליחה שלקחתי לך את החיים
בגיל כל כך צעיר. ככה, באמצע החיים לקחתי אותם בלי לחשוב
פעמיים. ותוך כדי שהמחשבות רצות בראשי שוב פרצתי בבכי, ואז
החלטתי, זה סופי, אני אבוא אלייך ואבקש סליחה כמו שצריך, ואהיה
שוב איתך, אח שלי.

תומר אולי לא תזכה לראות את מכתב הפרידה שכתבתי, אבל הינה אני
מבטיחה לך הקראה אישית, רק עוד מעט, תחכה לי, אח שלי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עברתי מ"מרלבורו
לייט" ללפידים




פירומן מסביר
כיצד הוא נמנע
מסרטן


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/12/04 12:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה נתיב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה