ואל תדאגו אם חמודי נשבר, פשוט תטאטאו אותו מתחת לשטיח ותקנו
חדש. אתם מבינים, חמודי הוא מין כזה, נו, אתם יודעים. בוא
נגיד, לא יחיד במינו. מה שקוראים לו מוצר של סופר. וואללה,
אפילו בפיצוציה של מושיקו יש כזה, ומושיקו לא מחזיק הרבה
דברים. בקושי במבה יש לו, מקסימום במבה לולו, וגם אותה הוא
מתעקש למכור ב-3.80 לשקית קטנה. אבל ככה זה מושיקו, וככה הוא
היה כבר שנים, ואף אחד לא זוכר איך בכלל היה פה לפניו, וגם לא
שואלים.
אבל שהוא יתחיל למכור חמודי? בחייכם. אני זוכר את היום שהוא
הביא את החמודי, כולו רוטן וממלמל על זה שהוא צריך לפנות מקום
במדפים בין הווינסטון לחוברות תשחצים עם הבחורות הערומות. הוא
לקח ארגז מלא בחמודים והניח אותם, אחד אחד, על המדף בשורה.
כשסיים רשם לעצמו על פיתקית כתומה "19.90" ושם אותה מתחת
לקופה, שלא יישכח כמה עולה חמודי. אמנם מוצר של סופר, לא יחיד
במינו, אבל עדיין פרנסה זו פרנסה, ואם כל פושטק מהרחוב יחליט
לסחוב לו איזה חמודי בסוף מושיקו יישאר בלי פיצוציה ובלי
פרנסה, מקסימום עם שקית לולו ב-3.80, וזה לא משו.
ככה כשהוא יושב לו בפיצוציה, מדליק לו איזה סיגריה של אחרי
הסיגריה, נכנסת איזו בחורה. לא מאלה שהוא ישר חושב 'וואי וואיי
איך הייתי מביא בה', אלא יותר מהסוג של 'מעניין איך נראית
אחותה הגדולה', או במקרה של אבנר העוזר של מושיקו, 'מעניין איך
נראה אחיו הגדול'. בכל מקרה, נכנסת זאת ומתחילה להסתכל. רואים
עליה שהיא לא כזאת שקונה בדרך כלל בפיצוציות, ובדרך כלל
למושיקו אין עצבים למתבוננים האלה, אבל היום יום חלש ומשעמם
לו, והוא רוצה להתחיל לדחוף את החמודים לשוק, אז הוא פונה
אליה. "מחפשת משו?" הוא שואל, ממלא את המרחק ביניהם בעשן סמיך
שלא היה מבייש את התוצרת של הארובות בחדרה. היא מנידה בכתפיה,
אבל אחרי רגע מתחרטת ומצביעה על המדף, בין הווינסטון והחוברות
תשחצים. "מה זה?" היא שואלת, מחווה לעבר החמודי. מושיקו מחייך,
"זה קוראים אותו חמודי. הגיע היום, משו משו. את מסובבת לו
בצ'ופצ'יק פה מאחורה" הוא מדגים, "והוא מתנהג אלייך כמו מלכה,
עד שנגמר לו הקפיץ". הבחורה מעפעפת בעיניה לרגע. "מה זאת אומרת
כמו מלכה?" היא תוהה בקול חצי טיפש, חצי משועמם. מושיקו כבר
קצת מתחרט שפתח בשיחה, כי בעצם היה יכול להיות אנטיפת והיא
היתה הולכת והוא לא היה צריך להסביר לה על החמודי הזה. "זאת
אומרת שהוא מתנהג כמו חבר, או בעל. נותן מחמאות, מחבק אותך,
מנקה קצת אבק. וגם קצת, את יודעת..." הוא מוסיף במבט מלוכלך
שבדרך כלל שמור לקונות קצת יותר מבוגרות. הבחורונת מסתכלת קצת
על החמודי. בכל זאת, היא כבר בסביבות גיל ה 20 ועכשיו היא
עוברת תקופה לא קלה, כשחבר שלה זרק אותה בשביל מישהי קלילה עם
מספרה לכלבים ברמת גן, ועוד אחרי שהיא הציעה לו לעבור לגור
איתה. לא קל להיות לבד בתקופה הזאת. ואם כל מה שהיא צריכה כדי
להשיג קצת נחת וסימפתיה זה לסובב קפיץ, מה אכפת לה. היא שואלת
על המחיר, ומושיקו כמעט צוחק כשהוא אומר "19.90", כאילו לא
מאמין שהצליח למכור את השטות הזאת. "אבל מה, מותק, תשמעי לי.
אין אחריות על החמודים". הוא מחייך וחושף שן שחורה. כשהוא נותן
לה את הקבלה (פתקית לבנה עם 4 ספרות מודפסות בדיו כמעט בלתי
נראית) הוא מוסיף, "והוא שביר, אז בלי שטויות. אבל אם קרה
ונשבר, אל תדאגי, את יודעת איפה למצוא עוד. זה מחיר קטן לשלם
תמורת חבר עם קפיץ". הבחורה מודה לו ויוצאת מהפיצוציה, חונקת
את השקית השחורה בין ידיה.
בלילה, היא מוציאה את החמודי מהקופסא ומסובבת את הקפיץ. חמודי
ישר מתעורר לחיים ומתחיל לחבק אותה, ולמלמל כמה שהיא יפה, שהיא
היחידה בשבילו. היא מחבקת אותו חזרה וכשהוא מתחיל לגרגר גרגורי
הנאה מהליטופים שלה, היא לא יכולה להחזיק את עצמה עוד יותר,
ומחבקת אותו בכל כוחה, זרועותיה מלופפות סביב צווארו. חמודי
נעצר. הקפיץ שלו מתכווץ לרגע, ואז העיניים שלו קופצות מחוריהן
והוא צונח, דומם, על המיטה הגדולה, ומשם מתגלגל לרצפה ונשבר.
מושיקו צדק כשאמר שהם שבירים, אבל מי ידע?
מחר היא תצא שוב לפיצוציה של מושיקו, לקנות לה עוד חמודי. אמנם
הוא לא חבר אמיתי, אבל מה זה 19.90 שקל בשביל כמה רגעים של
אושר, גם אם הוא, כמו הדבר האמיתי, מתנפץ כשמנסים לתפוס אותו
חזק מדי.