זאת לא אני. לא ייתכן.
לא העיניים שלי. גם לא הן.
הן לא אמרו דבר. הן שתקו.
זה לא הגוף. לא יותר מדיי חשוף.
לא. גם שערי נותר במקומו.
לא הידיים. הן היו במקומן.
מונחות, לא זזות, לא נעות לשום מקום. שום דבר. גם לא לעברו.
זה לא השפתיים. הרי בקושי דיברו.
זזו מעט, כמעט בשקט מוחלט.
זה לא החושך שהיה מסביב.
גם לא מכונית קטנה מלהכיל.
זה לא שהיינו לבד, שתבין...
ובטח שלא אמרתי דבר שיגרום לו לחשוב שאני.
לא. זאת בטח לא אני.
ורק הוא.
שיער מאפיר, גוף ארוך ומחוטב להפליא.
עיניים שכמעט ויוצאות מחוריהן. שחורות וגדולות.
קולו הנמוך, המתנגן, שר לי ברקע שיר אהבה.
זה כן ידו שנשלחה לעברי.
זה כן עינו שחקרו את גופי ושלחו אליי ניצוצות של ברק,
ופגעו בזוג עיניים מבוהלות כמעט.
זה אתה. רק אתה.
אני לא אמרתי דבר.
לא שיגרום לך לחשוב שמותר,
לא שיגרום לך לחשוב שרציתי.
בגילך המופלג מחפש תשובה.
ואני, מה אני? סך הכל עוד ילדה.
וזאת לא אני. אני רק חיפשתי אהבה.
לא.
זאת בטח לא אני. |