דווקא התעוררתי טוב בבוקר. לא זוכרת על איזה צד זה היה, אבל
אני הרי ממילא לא מאמינה בצדדים, ובטח שלא בשעות הבוקר.
השמש כבר הייתה בחוץ, ריח סתיו נקי הקיף אותי, ואני? אני
חייכתי.
"זה הסתיו עם הענן" זמזמתי לעצמי בנחת, מרוצה מעצמי עד כדי
גיחוך.
אמרתי לכם, היה טוב.
מחשבות נקיות. מחשבות של כלום.
קפה, חביתה, טלויזיה. חופש חד-פעמי מההמולה הרגילה.
לקחתי את הספר ההוא, שעניין אותי כל-כך לפני כמה חודשים ובכל
פעם איים לבלוע אותי בין דפיו מחדש, אבל נכשל בסופו של דבר.
העיקר הכוונה.
אז החלטתי שהגיע הזמן לעבור לתוכנית ב',
חופשים חד פעמיים צריך לנצל, לא ככה?

חמוטל וחמי קפצו בהתלהבות על ההזדמנות לארגן טיול אלטרנטיבי
לצפון, אפילו לא טרחנו להזמין מקומות לינה מסודרים מראש, מה
שיבוא, יבוא. אם בכלל.
"היי חמי, כמה עמודים בצד שלך?" צעקתי לעברו ממרום מקומי
המרווח במושב האחורי של הג'יפ החדש, האדום והמיוחס של חמוטל.
"אחד"  "תמיד אתה נתקע עם הצדדים החשוכים, הא?"
"היי! יא אהבל! תסתכל לאן שאתה נוסע!" צרחה חמוטל בפראות
והפעילה את שני המאותתים בכעס
"את חושבת שצריך לעשות משהו בקשר לזה?" חמי כיבה את האיתות
הימני, ותקע בי מבט משועשע
"בקשר לזה שהיא צורחת עם חלון סגור או בקשר לעמוד שלך?"
"את, את העמוד שלו על תערבי בעניין" הצטרפה חמוטל לשיחה "שלא
תתני לו רעיונות" קרצה אליי במראה.
זה היה סוד הקסם של חמי וחמוטל, גם כשהם ביחד קשה להרגיש גלגל
שלישי.
הגענו לשמורה ואני נעמדתי עצורת נשימה מול הנוף הנקי שהשתרע
לפניי, חובטת לעצמי על הראש בייאוש על שלא הבאתי מצלמה. חמוטל
שכחה את שלהם, אבל אני לשם שינוי דווקא זכרתי, אלא שגיליתי
שאין לה בטריה, וכשכבר תכננתי לקנות לה נאלצתי לוותר על זה כי
לא היה מספיק זמן. רבאק! איזה תמונות שיכולתי לתקתק שם.
מה שכן, כפרה עליי, זכרתי ללבוש את נעלי ההליכה הישנות שלי,
שהצילו אותי מפצעי צליבה א-לה ג'יזסס קרייסט בטירונות. לפחות
זה. חמי הוציא את הפלאפון שלו אחת לשניה לבדוק אם עדיין יש
קליטה.
"רוצה לראות אם אנחנו עדיין בציוויליזציה?" שאלתי אותו.
"כל עוד יש קליטה זו עדיין ציוויליזציה ולא באמת טבע" הוא ענה
"מה זה משנה" אמרה חמוטל "יש קליטה, אין קליטה. ממילא דרכו פה
מאות אלפי רגליים לפנינו"
למטה מצאנו סלעים שטוחים שבצבצו מהנחל. כל אחד תפס לו סלע,
השתרע ועצם עיניים.
לא היתה שם קליטה. זה היה רגע חד-פעמי. רק הטבע, ואני. בנאלי
ככל שזה יישמע. פשוט שכבתי שם על הסלע הקר הזה, והיה שקט אדיר,
וזה היה כל כך טוב שאני שכחתי שאי פעם היה לי רע. לא חלפה לי
מחשבה מוטרדת אחת בראש. לא רציתי להיות בשום מקום אחר, בשום
מצב אחר. המים זרמו, היו להקות אחרונות של ציפורים, היו שמיים
מכוסים בעננים כבדים והייתי אני, ששוכבת שם במרכזו של נחל
קפוא, באמצע הסתיו, שזה בימים כתיקונם אחד המצבים הפחות
מועדפים עליי, והפעם פשוט לא הזיז לי. אני לא זוכרת מתי בפעם
האחרונה היה לי כל כך טוב.
איך שאת מבזבזת את הזמן שלך על כל מה שלא חשוב באמת, חשבתי
בצער, אבל אחרי כמה זמן גם זה הפסיק להזיז לי. כמה השראה אפשר
לקבל במקום כזה, לעזאזל. המחשבות שעלו לי שם. הייתי צריכה
להביא איתי דף ועט.

כנראה שבאיזשהו שלב נרדמתי, כי כשפקחתי עיניים היה כבר חשוך,
הרוח התחזקה והמים זרמו ביתר שאת. התמתחתי קצת, עד כמה שאפשר
להתמתח על אבן והתרוממתי. חמוטל וחמי לא נראו בסביבה. אימצתי
את העיניים, צמצמתי אותם, מצמצתי, כלום. בטח מצאו לעצמם מערה
להזדיין בה חשבתי לעצמי וטיפסתי על האבן כדי לא להרטיב חלילה
את הנעליים, כי בחוכמתי הרבה לא טרחתי לקחת עוד זוג, או לפחות
זוג גרביים להחלפה.
"חמוטל? חמי?" צעקתי לכיוון הכללי שבו הם היו כשהגענו.
עדיין כלום.
התקדמתי בשביל, סורקת את הסביבה בעיניי.
"חמוטל?"
דממה.
"חמי?"
רק ההד של הצעקה שלי נשמע, וגם המים, שזרמו חזק עוד יותר.
שוטטתי בשמורה, צועקת וסורקת.
השבילים התפתלו סביבי והצמחייה נעשתה צפופה ככל שהתקדמתי
הלאה.
ווווש. החלקתי ונחתתי לתוך שלולית. נפלא.
החלטתי לחזור למעלה, לעבר הג'יפ. אני חושבת שהייתי מגיעה מהר
יותר, אם לא הייתי מסתבכת בדרך ונכנסת חזיתית בשיח קוצני
להרגיז. גם כן נווטת.
הג'יפ נראה שונה. הוא היה קטן יותר, וכהה יותר. אבל האם לא כל
הג'יפים שחורים בלילה?
צבטתי את עצמי, לוודא שאני לא ישנה ואז אפשרתי לעצמי להריץ
תרחישים שונים על מה שקורה פה.
חמוטל וחמי איבדו את הדרך, הם נרדמו, הם טבעו, הם נחטפו בידי
חייזרי שמורה. זהו! חייזרי השמורה! זה הרי כ"כ הגיוני. הכל
התחבר לי. שמורות טבע בלילה זה מקום מסוכן, נזכרתי ברועי אחי
מסכם טיול לשם.
ואז זה הכה בי. אנחנו בשמורה, אומנם בשמורה חטופה, אבל עדיין
שמורה. בשמורה יש עובדים, הם בטח יודעים משהו.
התקדמתי לעבר בקתת עץ שנראה כ"כ נטושה שהתחלתי להרגיש כאילו
נקלעתי למערבון מתחילת המאה שעברה. היה לי קר, הייתי רעבה
והתחת שלי היה עדיין מספיק רטוב כדי לגרום לי לרצות להתיישב על
מנגל.
נקשתי על הדלת, והחלון, כמעט מצפה לראות אורות ירוקים בוקעים
משם. אבל במקום זה קיבלתי הרבה הרבה כלום. לא נראה לי כל המצב
הזה, בכלל לא. חייזרים מטוטמים, מצאו את מי לקחת.
"תנשמי" פקדתי על עצמי "קחי אוויר, תוציאי אוויר. כמו בקורסי
טרום-לידה האלו. לשאוף לנשוף"
התיישבתי על האדמה, לחשוב.
ואז התחיל הגשם.
חתיכת בנזונה, סיננתי למרפי, אתה בטח מקבל על זה שעות נוספות.
תראה מה אתה עושה בשביל בצע כסף, פותח עליי את ארובות השמיים.
ואתה בטח נהנה מזה, ממזר חולני שכמותך.
הרמתי את עצמי מהאדמה והלכתי לעבר ספסל שמעליו התנוסס גגון
באדום-כחול. מה עושים? דחפתי את הפאניקה חזרה, ועשיתי את הדבר
ההגיוני היחיד שנראה לי, עצמתי עיניים.

אתם יכולים להגיד לי שלא עשיתי מספיק, שהייתי אדישה, עצלנית או
סתם מפגרת.
אתם יכולים לכעוס עליי, לצעוק או לתת לי מכה ממש חזקה בראש, זה
לא ישנה את העובדות.
חמוטל וחמי קיבלו אוטם [כי להגיד התקף לב זה בכלל לא
רפואי-קורקט].
לא סתם אוטם, אלא אחד כזה שגרם להם לרוץ ריצה היסטרית לאורך
השמורה ולרוחבה, לצרוח את השם שלי כאילו למיתרי הקול אין גבול
ולדמיין אלפי תרחישים בדיוניים כאילו המוח הטריח עצמו בהפרשה
מוגברת של חומרים כימיים על פני חשיבה לוגית והגיונית.
הרי כשאתה מקבל אוטם עדיף לשבת זקוף, לנשום עמוק ולקוות שעד
שהאמבולנס יגיע אתה תהיה בסדר. וחמוטל צריכה לדעת, היא הייתה
חובשת בצבא.
"היא כאן" מישהו צעק, מישהו רחוק.
התעוררתי. קיבוצניק עטור תלתלים התקרב אליי. זינקתי מהמקום
בבהלה.
"חמוטל! חמי!" הסתובבתי קצת סביב עצמי, מקווה לאתר אותם תוך
כדי
"מי?" הבחור הסתכלי עליי כאילו ברחתי מאיזה מוסד לחולי רוח.
"חברים שלי, הם נעדרים" הפסקתי להתנהג כמו רולטה והתקדמתי לעבר
הג'יפ. נעצרתי במקום. ג'יפ שחור, עם הכיתוב "רשות שמורות הטבע"
בירוק עמד במקום הג'יפ האדום של חמוטל.
"וגם גנבו להם את הג'יפ! הממזרים!" בעטתי לג'יפ בגלגל
"עינת! עינת! מה את עושה?" שמעתי את חמוטל צועקת לעברי
"מה זאת אומרת מה אני עושה?" הסתובבתי להביט בחמוטל, שהגיעה
אליי בריצה ונראתה מודאגת "מה את עושה פה?" הרמתי גבות
"מה אני עושה כאן?" היא תקעה בי מבט מבולבל "מחפשת אותך.
אלוהים. כל-כך דאגנו לך" היא מחצה אותי אליה.
"דאגתם לי? אני לא מבינה. כשהתעוררתי כבר לא הייתם שם"
חמוטל הורידה מבט מבוייש "את מבינה, חמי ואני הלכנו לטייל קצת,
ונכנסנו לאיזה מערה וכשחזרנו עדיין ישנת, ולא רצינו להעיר
אותך. היה לי קר אז קפצנו לשנייה לג'יפ לקחת מעיל וכשחזרנו כבר
לא היית"
"כי אתם לא הייתם" הכל התחיל להסתדר לי "ואז כנראה איבדתי
הדרך, ועליתי בשביל הלא נכון. לעזאזל, עבדו עלינו. זו לא
שמורה, זה מבוך"
בדיוק אז חמי הגיע, חיוור אך עם הבעת הקלה אדירה על הפנים
"עינת! הנה את! כבר חשבנו שאיבדת את הדרך, או טבעת, או נחטפת
על ידי חייזרי השמורה..."
"חמי, אל תיהיה טיפש. אתה יודע שאין כזה דבר חייזרי שמורה"
עניתי, חובטת לעצמי על הראש בייאוש על זה שלא הבאתי מצלמה.
רבאק! איזו קומדיה שיכולתי לצלם עכשיו.