שטף הדברים נעצר.

סימה עמדה בלא ניע, בוהה באופיר, בעיניה בער זעם כבוש של ימים
רבים.
זעם שנאגר והצטבר, עד שנפלט ברגע אחד  עם שטף הדברים שיצאו
מפיה של סימה . אותו זעם, נעלם באותה פתאומיות שבה הופיע.
סימה בהתה בפנים שפעם אהבה, או חשבה שאהבה -  העבר כבר היה רק
זיכרון עמום, וכעת היא שונאת. צער הציף אותה.  תחושה של ימים
שלא ישובו, דברים שיכלו לקרות אחרת. אולי גם היא אשמה באותה
התפרצות . לא.  לא . הוא אשם .
זה הוא שגרם לה לחוש אשמה, זה הוא שגרם לה לכעוס, להתפרץ,
לפגוע בעצמה.
היא עמדה, לא נעה. עמדה, ועיניה רשפו גיצי שנאה,
חורכות את האוויר סביבה. מחנק.

אופיר עמד מולה ולא היה מסוגל להוציא מילה. עיניו לא רשפו ולא
חרכו דבר.
על פניו קפאו תדהמה וכאב. חלק ממנו ציפה לכך. ביודעין או שלא
ביודעין הוא ניסה להביא אותה לידי התפרצות.  הוא עורר את זעמה
פעמים רבות וראה איך כעס מעוות את פניה, איך בשנייה אחת מתנקות
פניה מהעוולה שפגעה בה, איך היא תופסת את כעסה, ידי נפשה חלשות
מידיי בכדי לדבוק בעבודה זו, ושמה אותו בארון הדברים הנשכחים.
כך עמדו, אחד מול השנייה.

שטף הדברים נעצר.