חזרת היום הביתה מבית הספר. היה מעייף, רצית למות. הסתכלת בערך
כל עשר שניות על השעון, לבדוק מתי יש צלצול. לא יכולת לעמוד
בזה. המחוגים זזו לאט פתאום. השיעורים ארכו יותר זמן מהרגיל,
ככה נדמה לך. חיכית לרגע בו הצלצול יישמע, המורה תסיים את
דבריה, ואתה תארוז את חפציך, תרים את הכיסא שלך, תפתח את הדלת
בפראות, ותרוץ לעבר האוטובוס שיביא אותך הביתה.
הסתכלת על השעון שוב. עוד דקה! התחלת לשים את החפצים בתיק,
באיטיות, שהמורה לא תרגיש.
אבל אתה יושב בשורה הראשונה, נדפקת. היא ראתה אותך, ואז נזכרה
שיש מבחן לחלק.
"חרא" אתה מלמלת לעצמך, והיא בדיוק קלטה את תנועת הפה שלך.
"פחות 5 נקודות!" היא צעקה לעברך, חיפשה את הטופס שלך, ותיקנה
את המספרים.
רצית להציץ, לראות כמה קיבלת. אבל נדפקת שוב, היא ראתה אותך,
ואתה ראית אותה מתקנת את הציון, מורידה ממנו עוד 5 נקודות.
היא חילקה לכולם. כל החברים שלך קיבלו ראשונים את המבחן. כולם
קיבלו מעל ל-90. הציבו לך רף גבוה. כולם התחילו להתפזר, כולם
קיבלו כבר את המבחן.
"מה עם המבחן שלי?" התעצבנת על המורה, היא ראתה את זה. היא
חטפה קריזה, ואמרה לך שאתה מקבל אחרון.
תורך הגיע. היא חייכה חיוך שטני, והושיטה לך את המבחן. קיבלת
60 בצרפתית. בעצם 50, כי היא הורידה לך 10 נקודות. בקיצור,
נכשלת.
היא לקחה את הדברים שלה, וקמה לעבר הדלת, עם החיוך הזה שלה.
היא ראתה שאתה עצוב.
"אתה מתכוון לקום?" היא צרחה לעברך. אפילו ברגע כזה היא לא
הייתה יכולה להיות נחמדה, המפלצת הזאת.
ניגבת את הדמעות, שמת את המבחן בתיק והלכת באיטיות לעבר תחנת
האוטובוס.
בדיוק ראית את הקו שאתה צריך חולף על פניך. היית צריך לחכות
חצי שעה שלמה, בכל זאת יום שישי והתדירות נמוכה.
בסוף האוטובוס הגיע, אבל לא היית מרוכז. ירדת כמה תחנות אחרי
הזמן, והלכת ברגל.

אימא שאלה אותך מה נשמע, איך היה, מה חדש. השאלות הרגילות
האלה, ששואלים כשאין מה לשאול וזה פשוט לא נעים לשתוק. חייכת
חיוך מזויף, ואמרת שהכול בסדר.
רצת לכיוון החדר שלך, רצית לקחת מצית, שהחבאת בתוך חפיסת
סיגריות. אתה עישנת בסתר, לא רצית שיגלו אותך, אתה בכל זאת
צעיר.
"מה עם המבחן בצרפ..." היא לא הספיקה להשלים את השאלה. למזלך,
אתה קלטת מהר מה היא רוצה להגיד. הייתה לך בערך חצי שנייה
לחשוב על איזה משפט מחץ שיגרום לדיון מעמיק, משהו שישכיח מאימא
שלך את המבחן הזה.
"אימא, אני רוצה לנגן בגיטרה בס!" זה מה שאמרת. זה לא נשמע
מבריק כל כך, אבל אימא שלך בכל זאת התחילה לדון בזה איתך. היא
אמרה שמספיק לך החשמלית, ומספיק ההופעות שאתה עושה.
אמרת לה שיוסי, הבסיסט שלכם, רוצה לעזוב. יצאת שקרן, לא עדיף
היה לך להגיד שנכשלת וזהו?
יכול להיות שאימא שלך הייתה מבינה, והיא אפילו הייתה מציעה לך
ללמוד עם מורה פרטי, ועוד היא הייתה מממנת את זה מהכסף שלה.
מצד שני, גם יכול להיות שהיא הייתה כועסת.
היא פרפקציוניסטית כזאת, אי אפשר לדעת. היא הייתה אומרת לך
שאתה פורש מהלהקה, מפסיק לנגן, וחוזר להשקיע חזק בלימודים.
בעצם, היא לא יודעת את הציונים שלך, אתה לא מספר לה.
אבל בעצם, בתעודה היא תראה את זה, ואז היא תכעס שלא סיפרת לה.
ואז היא הייתה נותנת לך עונש, בנוסף לזה שאתה תפסיק לנגן. אז
בכל זאת, יצאת טמבל.

את הנעשה אין להשיב, בכל זאת. חצי שעה היא ניסתה לשכנע אותך
שגיטרה בס זה משעמם, וחשמלית זה מספיק טוב. נהייתה מבינה גדולה
בגיטרות, זאתי.
אבל בסוף שכנעת אותה, יצאת גבר. היא אמרה לך שאתה יכול להתחיל
מחרתיים אם תרצה.
אבל מה תגיד ליוסי? בכל זאת, הוא יותר חזק ממך. הוא המנהיג של
הלהקה.
אתה לא יכול להעיף אותו. אתה יודע שאם תגיד לו משהו הוא קודם
כל יכה אותך ואז יעיף אותך מהלהקה. אתה תצא אפס, מכל הכיוונים.
אימא שלך תגלה שנכשלת, יוסי ירביץ לך, ותישאר בלי גיטרה ובלי
להקה. אבל כבר אמרת לאימא שיוסי פורש. אבל בכל זאת, היית צריך
לעשות משהו.
אי אפשר שני בסיסטים בלהקה, זה ייראה עלוב. ואיפה הגיטרה? לא
תהיה להקה.

לקחת נשימה ארוכה, ניגבת את אגלי הזעה מעל מצחך, זיינת את עצמך
באקדח, ליתר ביטחון ויצאת לבית של יוסי. לא היית יכול להתרכז
במה להגיד לו, רק בדקת שהאקדח שלך נצור, ושהמחסנית מלאה.
הגעת לבית שלו, דרכת על השטיח וצלצלת בפעמון. איש לא פתח, אז
בדקת שוב את הנשק וצלצלת שוב בפעמון. התכוונת כבר ללכת, במילא
לא היה לך אומץ. רצית רק להדליק סיגריה, שמצאת בכיס האחורי,
ולעוף משם לפני שמשהו רע יקרה. בדיוק כשהוצאת סיגריה ושמת בפה,
יוסי פתח לך את הדלת.
הוא ראה את הסיגריה, אכלת אותה. יוסי שונא סיגריות, ושונא
אנשים שמעשנים.
פעם יוסי הרביץ לאימא שלו כי הוא ראה אותה מדליקה סיגריה. הוא
לא מפחד מכלום, יוסי הזה.
הוא צעק עלייך. הוא אמר שהוא לא רוצה אותך בלהקה, ושהחל ממחר
אתה מפסיק לנגן איתם.
הוא אמר שהוא ילשין לאימא שלך, וכולם יידעו שאתה מעשן. לא תהיה
לך להקה, וכולם ישנאו אותך.
אימא שלך תשנא אותך, היא בטח תעיף אותך מהבית. ואז אתה תהיה
הומלס, תגנוב גיטרה ותנגן בכיכרות. תאכל לחם לארוחת בוקר,
בצהריים תישן, ובערב תנגן ותאכל תפוח רקוב.
ואתה ידעת שיוסי לא יפחד, הוא באמת ילשין עלייך. כשיוסי אומר,
הוא מקיים.
היית חסר אונים. הוא כבר הסתובב וצעק שהוא צריך את הטלפון,
להתקשר לאימא של מישהו ולהגיד לה משהו על הבן שלה. חשבת להתחנן
בפניו, אבל הוא בטח היה מעיף לך סטירה כזאת שלא היית שוכח
בחיים. הלחי שלך בטח תהיה כל כך אדומה, ויהיה לך צלקת. ואז, מי
ישלם לך בכיכרות?
היית חייב לעשות משהו. נכנסת לבית שלו, וטרקת את הדלת. הוא
הסתובב אלייך, צעק לך לעוף מהבית שלו. הוא כבר הרים את הטלפון
והתחיל לחייג מספרים. הוא גם הוציא לך לשון, איזה מניאק.
"יא בן זונה!" צעקת לו. הוא היה המום. אף אחד לא קורא ליוסי בן
זונה.
אבל לא רק שקראת לו בן זונה, אתה גם הוצאת את האקדח, כיוונת לו
למצח ורוקנת עליו מחסנית, ממש מטווח אפס. הוא אפילו לא צעק,
הוא פשוט צנח אל הרצפה, אל תוך שלולית הדם.
אבל יצאת אידיוט, בכלל פגעת לו ביד. אפילו אקדח אתה לא יודע
להחזיק. מחסנית שלמה התבזבזה לך, כי אתה לא מקצועי. ירייה אחת
הייתה מספיקה כדי לשתק אותו, בכל מקרה לא היה לו אף אחד בבית,
הוא היה מת מאובדן דם. אבל אתה היית חייב לרוקן מחסנית ברוב
טיפשותך.
לא היו לך עכשיו כדורים כדי לירות באימא שלך, או במשטרה.

אבל עלית על רעיון, מתוחכם אפילו. מפתיע שילד אידיוט כמוך חשב
על זה.
הלכת לבית של אלי, המתופף. החלטת כבר לחסל את כולם, במילא לא
הייתה נשארת לך להקה, יוסי היה מעיף אותך, או אימא שלך. לפחות
הרגת אנשים, נהנית, היה צחוקים.
אלי פתח לך את הדלת אחרי צלצול פעמון אחד. שאלת אם ההורים שלו
בבית, והוא ענה לך שהם בפריז, טסו לבלות קצת והשאירו אותך לבד.
שאלת אם אפשר להיכנס, והוא הנהן ואף הציע לך לשתות.
זה היה ממש מצוין עבורך.
רצית לקחת תפוח, למרות שלא אהבת. רצית להתרגל לזה, כי זה מה
שתאכל לארוחת ערב אחרי שתיזרק לרחוב, או כשתברח מהמוסד. אפילו
לא שטפת את התפוח, רצית להתרגל לטעם.
ביקשת סכין, לקלף את התפוח. לא היית יכול לאכול אותו שלם על
הקליפה, כי הייתה לך בעיה קשה בהתפתחות, והשיניים הקדמיות שלך
היו עדיין חלביות. כולם צחקו עלייך, חוץ מהחברים שלך ללהקה.
אפילו יוסי, זכרו לברכה, לא צחק עלייך, ואתה ככה רצחת אותו.
חתיכת אפס אתה.
התייבשת ליד השולחן, עם תפוח מקולף ויפה. הסכין שאיתה קילפת את
התפוח הייתה עדיין על השולחן.
אלי אמר לך לשים את הסכין בכיור, אבל מה שאתה עשית היה לקום
לעברו ולתקוע לו את הסכין במצח.
אפילו מצפון אין לך.
הוצאת את האקדח הריק שלך ושמת בידיו של אלי המנוח, כאילו אלי
התאבד. אבל אלי היה ילד שמח מאד, זה נראה קצת מופרך. לא הייתה
לך ברירה, את הנעשה אין להשיב.
לקחת דף קטן, ורשמת מכתב התאבדות למופת. תמיד אמרו לך שכישרון
כתיבה יש לך.
רשמת שאלי לא יכול לסבול את החיים יותר, ובגלל זה הוא התאבד.
אבל הוא לא רצה להתאבד סתם ככה, בגלל זה הוא רצח קודם את יוסי.
רשמת שהחיים שלו קשים, ושכולם שונאים אותו, ושהוא מעדיף לנסות
את מזלו בעולם הבא, אולי יהיו לו טוב יותר.
תסתכל איזה מניאק יצאת, גם רצחת שני אנשים, גם שתי משפחות, וגם
את עצמך.
מה היו שווים החיים שלך עכשיו?
מי באמת היה מאמין לשקרים האלה, המשטרה קצת יותר חכמה.
שטפת את הסכין והנחת בכיור המטבח של משפחת כהן, ויצאת משם
כאילו כלום לא קרה.

השקרים שכתבת מופרכים. המעשים שעשית משוגעים.
חזרת הביתה, חיבקת את האימא חיבוק אחרון. היא תהתה מה פשר כל
החיבוקים, כי בכל זאת לא זוכים לחיבוקים ממך כל יום. אמרת לה
שהיא תבין לבד עוד מעט.
עלית לגג הבניין שלך, הבניין העלוב הזה. 15 קומות, ואתה גרת
בקומה השנייה.
צעדת באיטיות לסף, הרהרת הרהורים אחרונים וקפצת.
הגופה שלך נמרחה על מפתן המכולת של איציק, האבא של דודו,
הקלידן בלהקה שלך.
איציק בדיוק יצא החוצה כדי לזרוק את הזבל, ואתה כמעט פגעת בו,
כשהיית בחיים.
אתה אפילו נופפת לו לשלום, פחות מחצי שנייה לפני שנחתת על
המדרכה. ועכשיו יש לו צלקת לכל החיים.
איזה מניאק יצאת.