עוד מעט ואלך.
שביל ישן מתפורר
ממרומי מרחקים
שאליי עוד קוראים.
עוד מעט ויהיה
כבר ממש מאוחר,
שאומר כי אני,
אני הייתי כאן.

בין הרים יבשים,
חולות צהובים,
שתי ידיים נגעו
ואחזו בכאב.
אני עוזבת עכשיו
כי כבר הכל נאמר.
וגם לי הגיע הזמן
לומר שלום לכולם.

אני נושקת שפתיים,
יבשות מן הרוח
להר שנישא גבוה מעל.
לשקיעה אדומה,
לשדות ירוקים,
עגבניה מבשילה
בין חולות מזדקנים.

אני פורשת כנף
ועפה למעלה.
עוד מבט אחרון
להוא שאהב.
אני עוזבת עכשיו
כי לא אוכל עוד להנציח
את הזמן, שעבר.

אני ניצבת ממש
על קצה המסלול.
התחלה חדשה,
בסוף המדבר.
רק אומרת תודה
להם שם למטה,
אומרת תודה,
ומוחה עוד דמעה.

אני הולכת עכשיו,
ויש בלב געגוע,
למדבר שנושק
שמיים, שדות.
עוד מעט ואחזור
כי לא אוכל כך לשכוח
ידיים שנגעו מתוך המדבר.

אני אומרת שלום,
פורשת כנפיים.
אומרת שלום,
והזמן נעצר...