שעת לילה מאוחרת.
שני הצדדים מוכנים לצאת לקרב.
המירוץ לחימוש החל כמה ימים קודם, על מנת לא לבזבז זמן יקר.
העולם בחוץ אדיש יחסית לזמנים לחוצים כאלה, חוץ מכמה מעורבים
שמטילים ספק, מבקרים את המהלך הקרב.
המערכה מתחילה, לפעמים שוכחים כבר למה התחילו אותה, מבטים
מעזים נשלחים מצד לצד, מן התגרות אינסופית שמטרתה לשמש עוד
כעוד גימיק במלחמה.
ליטופים נעימים כאילו כדי לנסות לתמרן, מישהו חייב להתחיל.
הירייה הראשונה נורתה.
צד אחד משמן את הרובה, הצד השני מביט ונושך את שפתיו, מוכן
להרים ידיים ולהיכנע, אך ברגע האחרון משיל מעליו את המדים
ונשבע לשחק את המשחק כמו שצריך.
כלי נשק נזרקים מכל עבר, גניחות של סיפוק והנאה נשמעות מהדהדות
באיזור, מאמץ קשה כדי להגיע אחד לשני, כאבים מתחילים לעשות את
דרכם בגוף החלש (החזק תמיד מנצח?)
קילוחי דם מעטרים צד אחד, בעוד הצד השני מחייך בסיפוק. העבודה
עומדת להסתיים.
מישהו חייב להפסיד
הם נשכבים אחד על השני, מתגלגלים, פעם למעלה ופעם למטה. הצד
שלמעלה מוביל, מחליט לאן הדברים יזרמו, בעוד שהצד שלמטה -
כנוע, כבוש.
מתבוססים בדם שלהם, אחד בכאבו של השני, מבטי זימה וחיצי כעס
נשלחים מעיניהם.
וכאב... הרבה כאב, שצריך להסתיר.
אסור שידעו שכוחותיהם אוזלים.
הדברים מתחילים לתפוס תאוצה, צרחות חזקות מאיימות לקרוע את
האוויר, הגניחות מתגברות עם כל נגיעה, החדירה התבצעה, עצימת
עיניים מסופקת.
יש פצועים, הכיבוש נחל הצלחה?
ולמרות ששני הצדדים גמרו, ואפילו הצליחו להגיע לעמק השווה -
הסכם שלום, אפשר להרגיש שצד אחד שבור מהמאמץ החייתי.


ולפעמים היא תוהה, איך אפשר לאהוב ולהילחם.