הסיפור הוא על עידו. מושבניק מדרום הארץ. הוא במסע. חיפוש
עצמי. הוא מחפש את עצמו בהודו, ואולי בעצם מאבד את עצמו שם.
פעם שנייה בהודו, אבל בעצם הוא אף פעם לא עזב. הוא חושב שהעולם
המערבי זה לא בשבילו. שישראל זה לא מקום לגור, לעבוד, להקים בו
משפחה.
המרדף מלחיץ אותו. מרדף אחרי דברים חומריים. מרדף אחרי מעמד,
השכלה, כסף. "איך אפשר לחיות ככה!?" הוא אומר.
עכשיו הוא בהודו. עכשיו הוא מאושר. הוא מרגיש שלם. המשפחה,
החברים אומרים לו שהוא בורח, שחייבים להתמודד עם המציאות, שזו
המדינה שלנו. אבל, אי אפשר להתכחש לעובדה שעידו קם בבוקר עם
חיוך. גם בארץ היה לו טוב, אבל בהודו זה שונה. בהודו האושר בא
מבפנים.
עידו לא מתכוון לחזור. עכשיו הוא מתכנן לקנות גסט-האוס ולנהל
אותו. גסט-האוס במקום הכי יפה בהודו, כפר קטן ושקט, ממוקם על
הר ומסביבו הרים מושלגים. אז אין שם מים זורמים ואין שם
טלפונים, אז מה?! עידו אומר שככה זה הכי טבעי. הכי קרוב
לאלוהים.
הדרך הנכונה בשבילו היא לאו דווקא הדרך הנכונה בשביל כולנו.
ואולי דווקא כן...