גורל.
מושג שרודף אותנו כל החיים.
לדוגמה: בחור רואה בחורה יפה, הוא ניגש אליה, לוחש לה משהו
בנאלי באוזן על כך שהיא בחורה יפה שרק הגורל יכל להפגיש
ביניכם. עוד לפני שאתה מספיק לספור עד שלוש אתה מוצא את עצמך
בלי בגדים אצלה בדירה וזוכה למבט היסטורי מעט היסטרי באלבום
התמונות המשפחתי שלה... ואז... עוד לפני ששיערת שהיא בהיריון
אתה מקווה בתפילת "אל מלא רחמים" שאתה לא האב.
אתה עונה I DO...
אתה נשוי...
אתה שפוי?
ובכן מכנים זאת גורל.
גורל ולא החוכמה שולט בעולם.
סופוקלס כתב ביצירתו "אנטיגונה" שלא יעזור לאדם שום תכסיס, בכל
מקרה לא יינצל מאשר נגזר עליו ממרום.
אתם מבינים... הוא היה אופטימיסט.
האהבה היא גם גורל, הגורל האכזרי ביותר.
רומיאו וג'ולייט יכלו להיות מאושרים, להתחתן, לגור בבית על
קרקע (נאמר...הרצליה?) לטפח גינה קטנה עם הרבה צמחי זוטה לבנה,
לואיזה, לימונית, נענע, וואלה, תפוז (שיהיה במה להשקות את
האורחים בימי שישי) ואולי להביא איזה שני ילדים במבצע חסר
תקדים, וממש כמו משפחה אוניוורסאלית טובה,  רומיאו חוזר מאוחר
מהפאב השכונתי, ג'ולייט מוציאה לו את ארוחת הערב מהמקרר, מחממת
לו במיקרו ואז צופים ב"כוכב נולד", "כוכב אבד","כוכב בדד"
והפינאלה... "כוכב נופל".
מכבים טלוויזיה כי כבר אין יותר "פסוקו של יום" וישנים עם
ההמנון ומילות הדגל.
אתם מבינים... שייקספיר לא היה בריטי. עובדה שכל מה שתיארתי לא
התרחש.
מישהו או משהו יותר מסובך, מתוסבך ומובך סיפר את הסיפור. אני
משער שזה אותו זקן שמספר אגדות עם דור אחר דור אחר דור אחר
הצהריים כבר ולא להפריע למנוחת השכנים.
הגורל.
הישות ששולטת על אהבתינו ושנאתינו.
גורל.
אני טוען שגורל זה כמו אנית נוסעים טובעת.
אתה חש בטוח, נהנה מהאוויר, עולה לסיפון בכדי לצפות בכוכבים
ואופס..!! נתקלת בקרחון.
המילים האחרונות שאתה זוכר הן...
"אל נצור את הגורל."