עד תום שעת השמש שעת השחר נחכה המומים ונרגשים למראיה
היא הייתה והיא תבוא והיא רעה והיא טובה כמאכלת,
ובשבילים היא נדודה כמחפשת בית חם לה למשענת
וממילא הכל סואן כל כך אולי הייתה אחרת.
ותום שעות הערב החיוורת הייתה יורדת לה למות, ולהילחם שוב בנחש
הרע, נחש השכחה.
וברוע מזרקות הבטון חיי השפע שעות הליל והבוקר נותנים אותות
הטוב והרע לנו.
מעל בימת חיים שלווים רועה היא למזכרת, מה אלמד מה יישכח, ואיך
את שוב סוערת.
ובך ידעתי היה הכל כמיתוס תנכ"י, בך זרם הכל כטוב ברע כמוות
בחיים כשחר בשעות חיינו
המתות צפודות אדומות העיניים.
וראה אני נותב בך הכל הים ושעות הדמדומים, שנאה ותאווה לשקט
לשפיות למוות.
עייף הפרי על עצי הבטון הגבוהים של ניאון ואת שואלת, מה ומה
הזמן?
ולמה למה איך מתי וכמה עוד נחכה לרוע הנורא אשר יפרוץ לאט לאט
כסכר ממקום צריחות האיילים אל תוך העיר.
ואת מתת בבוקר נעים, היה סתם סתיו קשה וחמים כתיל להבים פוצח
את העור.
ולא מתת לאט אלא כך כמו בבוא גויי הים, כמו בשול הדרך, תחת גיא
ניעור של צל מלאכהמוות.
