לו יכול היה השקט לדבר, הוא היה וודאי אומר שהוא יפה.
יש כמה מלאכים אשר נוצרים את השקט הזה. חיים אותו על בשרם.
אולי אפילו מהווים אותו.
כמו יורדים מטה מטה בחבל מוזהב, מביטים אל העולם. אבל קשה להם
לעזוב אותו אחר-כך, את החבל, אז הם נשארים לאחוז בו במקום לצאת
לחקור.
הם שומעים את כל האחרים קוראים להם לבוא ולשחק, אבל הם שומעים
עוד קול, מלמעלה...
בעצם זה רק נדמה להם... הם תמימים שכאלה. וכולם אוהבים אותם.
איך אפשר שלא?
הם שתיקת העולם שתמיד חובקת בנו ומשתקת אתונו מקצה לקצה במן
צער כזה, מתוק.
ואיכשהו הם תמיד איתנו. לפעמים מסתכלים לנו אל תוך העיניים
ואפילו מחייכים. ורק לפעמים החיוך הוא בשבילנו. ככה זה.
והם אף-פעם לא עוזבים את החבל.

הם חיים בעולם אותו אנחנו לא נכיר לעולם.
הם היו במקומות בהם אנחנו אף-פעם לא נהיה.
הם ראו מראות שמוחנו לא יכול לקלוט.

הם מלאכים שירדו לאדמה, והם חובקים עולמות.

אנחנו קוראים לזה יופי נשגב מאין כמוהו.
כמו להביט על העולם מצוק גבוה ורק על המקומות היפים באמת.
אנחנו קוראים לזה היופי בהתגלמותו.
הרופאים, קוראים לזה -
אוטיזם.