פחדתי שאני לא אזהה אותך, בכל זאת עברו חמישה חודשים מאז הפעם
האחרונה שראיתי אותך וגם אז זה היה קצר וחשוך מדי.
בטח השתנית נורא בזמן הזה, אולי ארך לך השיער, או שרזית או
שהשמנת ואולי את סתם נראית אחרת, בוגרת יותר. תמיד הייתה לי
בעיה לזהות אותך או להעלות אותך מדויקת במחשבות שלי, לא יודעת
למה. ידעתי רק שאת גורמת ללב שלי להפסיק לפעום ולפה שלי
להתייבש, בעצם אולי זה סימן זיהוי די רציני, אני לא יכולה
להתעלם מזה.

שוב הקדמתי, כרגיל, וחיכיתי לך, שם כמו תמיד. בעצם מאז שאני
מכירה אותך, אני מחכה לך. ואל תתני לענינים של זמן או מרחק,
אנשים אחרים, פעולות או דרכים שהלכתי בהן להטעות אותך, החיים
שלי הם רק ציפייה ארוכה שתבואי.

את יורדת מהמונית שלך, מגיע משב של רוח והוא כאילו מתיישב לך
על הפנים, לפעמים יש רגעים כאלה, גם כשאת כועסת, שכאילו עובר
משב קור ומקפיא הכל לשנייה. נסיכת קרח את. וההבעה שלך חתומה,
את אפילו לא מחייכת כשאת רואה אותי, אני עוד לא מזהה, אבל
כשהעיניים נפגשות. בום. הנה המוח שלי נמס.
את לוקחת שאיפה מהסיגריה שלך ואומרת "שלום" קטן, בלי יד, בלי
חיבוק, בלי נשיקה על הלחי.

משב צינה עובר.

הכל קורה כמו שדמיינתי, אנחנו יושבות בשקט, בחושך, ולא מוציאות
מילה. כל דבר שאני אגיד ייצא מגוחך ואת בחיים לא תגידי משהו.
שעתיים של שקט עד ה"אני-צריכה-ללכת" הבלתי-נמנע. מה חדש פה.
את תמיד צריכה ללכת, או רוצה ללכת, או מעדיפה ללכת.
אני והמזוכיסטיות שבי תמיד נשתוק וניתן לך ללכת.
כמובן שתמיד נרשה לך לחזור ולפגוע.

מעניין אם את יכולה לראות איך הלב שלי מרוסק ממך, איך עשית בו
צלקות שלא יתאחו לעולם, איך השארת בי כל כך הרבה פחדים וכאב.
הכאב הזה, מסוג חדש-ישן, כזה שמפלח לך את הלב ודוקר ושורף אותך
בבת אחת, שאת מרגישה איך הגוף הכי חם והכי קר במעבר של שנייה,
ואי אפשר להתמודד.



בטח מחר כבר תהיי עם אחרת.